שלילי וחיובי – פרק יג'

25/01/2016

"אנחנו לא מדברים על זה." אמרתי לדייב כשהוא שאל אם אנחנו באמת מונוגאמיים – הוא כמובן התקשר אלי שוב ולמרות שלא הפסיק לכעוס על מה שהוא כינה, ההתרבות הלא טבעית שלי, הוא שמר איתי על קשר שבמובנים מסוימים היה חם ואינטימי יותר מאשר כשהיינו יחד.

"מה זאת אומרת לא מדברים? אני לא מבין?"

"זה פטנט פולני כזה, עושים, אבל לא מדברים, ואז זה כאילו לא קיים."

"אתה רוצה להגיד לי שפולי מזיין מהצד?" התקומם דייב, "קשה לי להאמין. הוא לא טיפוס כזה." מחה בהבעת עלבון.

"מאין לך איזה טיפוס הוא? מי חי איתו, אני או אתה?"

"דיברתי איתו המון, אני חושב שאני מכיר אותו די טוב, ואותך אני בטח מכיר." השיב דייב בהתנשאות שעצבנה אותי כאילו הוא עדיין חי איתי.

"דייב, אתה לא מכיר אותו." התרגזתי, "לדבר ולראות אחד את השני במצלמה שחור לבן זה לא נקרא להכיר, וגם אותי אתה מכיר פחות ממה שנדמה לך, השתניתי מאז שהייתי אתך."

"לא השתנית בכלל." צחק דייב במין עליצות ערמומית שהעלתה את חמתי להשחית.

"מתי בכלל הספקת לדבר עם פולי?" בחנתי בקפידה את פניו המאירים בשמחה בלתי מוסברת.

"בערבים, כשאתה מבלה לך בפאב ומשאיר את הבן זוג הנחמד שלך לבד."

"אני לא מבלה, אני עובד. יש לי תינוקת לפרנס."

"אז תעבוד יותר שעות במשך היום, למה בפאב?"

"ככה." עניתי בחמת זעם.

"אתה לא חושב שאתה קצת מבוגר מידי בשביל עבודה כזו?" המשיך דייב להציק.

"לא, אני חושב שאני בדיוק בגיל המתאים וככה חושב גם הבוס שלי. מה אכפת לך איפה אני עובד?"

"אני דואג בגללך תומי." רכן דייב לעברי כאילו רצה לגעת בי, "אתה מבלה שלושה לילות בשבוע בפאב מלא גברים צעירים וחרמנים, חלק שתויים, חלק דלוקים… הם ממש לידך, מאחורי דלת השירותים, עושים סקס…" הוא נד בראשו, חיוך אלכסוני, לעגני פרוש על פניו, "ואתה צריך להתאפק עד שתגיע הביתה לאותו בחור מוכר… לא קל."

"שטויות, אתה פשוט מדבר שטויות דייב. סקס בשירותים? נו, באמת… זה חיפה פה, לא סן פרנסיסקו, בוא לבקר אצלנו ותראה שרוב הלקוחות שלנו מבוגרים אפילו יותר ממני, חלק גדול מהם בכלל לא הומואים. יש כאן גם המון נשים שמעוניינות בעיקר זו בזו, וחוץ מזה בישראל אנשים פשוט לא יודעים לשתות."

"חוץ מהרוסים." הוכיח דייב בקיאות מפליגה בהווי הישראלי, "שמעתי שמישה למשל…"

"דייב." הפסקתי אותו, "די להציק, יש לי מספיק ודי מזה מפולי."

"פולי שלך קצת מתחסד עם העניין הזה של השתייה." התעלם דייב מרצוני המפורש לשנות נושא, "מעניין מה היה קורה אם היית משאיר אותו לבד עם בקבוק של ויסקי באמת טוב?"

"לא היה קורה כלום, הוא לא מסוגל לשתות."

"יש עוד דברים…" עלה מבט חולמני משהו על פניו של דייב, "שמעתי שיש אצלכם מין סוג של סם, שכחתי את השם, כדורים לבנים כחולים כאלה שהם כמעט כמו טינה, רק לא ממכרים."

"זה נקרא חגיגת וזה לא חוקי ובהחלט כן ממכר, פולי יעדיף לאכול תערובת של סכיני גילוח וזכוכית ברוטב נפט ולא לגעת בדבר הזה."

"לי הוא דווקא סיפר שבזמנו הוא אכל עוגיות מתובלות ומאוד נהנה."

"זה היה פעם, לפני שהוא נדבק, ואם כבר מדברים על זה, לא אמרת שעכשיו, אחרי שנגמלת תעשה בדיקת דם?"

"אמרתי, אז מה? אני מרגיש מצוין תומי, אל תציק לי."

"אתה התחלת." עניתי ושוב, כמו בימים הרעים ההם, לטשנו זה בזה מבטים נזעמים, ואז פולי נכנס הביתה עם טלי בידיו וקרא לי מלמטה, וטלי התעוררה והתחילה ליבב.

"לך, לך אליהם, ותן להם נשיקה בשמי." חייך דייב, הפריח לי נשיקה באוויר ונעלם כמו חתול צ'יישר וירטואלי, מותיר אחרי רק זיכרון של חיוך.

נינה לקחה ברצינות עצומה את הרעיון ששני ההורים צריכים להיות שותפים במידה שווה בגידול הילד, פולי עודד אותה, מפגין מיומנות מפתיעה בהחלפת חיתולים ובהתמודדות עם כאבי הבטן והגיהוקים הסרבניים של התינוקת המתוקה שלי. אהבתי אותה כל כך עד שכשהייתי מתבונן בה ישנה חשבתי שליבי יתפוצץ בקרבי מרוב אהבה. חשתי רצון אדיר להגן עליה, לפנק אותה, ולשנות למענה את העולם, אבל כשהיא הייתה מתעוררת ומתחילה לנג'ס ולילל הייתי נתקף קוצר רוח ועצבנות. אף פעם לא הצלחתי לחתל אותה לשביעות רצונה או לשכך את בכייה. תמיד הרגשתי שהבהלה שהייתה תוקפת אותי כשאחזתי בגופה הקטן והשביר חלחלה גם אליה, וגרמה לה להיות עוד יותר חסרת מנוחה ובכיינית.

פולי טען שאני טועה, שהיא לא בוכה רק כשהיא בזרועותיי, אבל הייתי נתקף פחד ואשמה כל פעם שהפנים הוורודות והזעירות הללו היו מתעוותות בהבעת מורת רוח וקול יללה מחריש אוזניים היה בוקע מהפה האדמדם והמתוק שהיה מתעוות בתלונה כלפי – אבא חסר כישרון ויכולת. נינה לא הודתה בכך אף פעם, אבל אני חושד בה שגם היא לא היטיבה להתמודד עם המשברים הקטנים והמציקים של התינוקת. למרבה אכזבתה היא התקשתה לחזור לעצמה אחרי הלידה, התלוננה על כאבים ודליפת שתן, ומה שהיא כינתה – עיוות והרס הגוף הבריא שהיה לי פעם.

חודשיים אחרי הלידה היא לקתה בדלקת שלפוחית השתן, התחילה לקחת אנטיביוטיקה ונאלצה להפסיק להניק. עד שהדלקת נרפאה הילדה כבר נגמלה מחלב אם עברה לבקבוק ושדיה של נינה חזרו לגודלם הרגיל. נינה אמרה בצער שהחלב נגמר לה וזה נורא, פשוט איום ונורא כי חלב אם זה הכי בריא. מזל שיש אבקת חלב, נאנחה אנחה עמוקה ויומיים לפני תום חופשת הלידה שלה חזרה לעבודתה כמדריכת כושר ומורה לספורט.

התכנון היה שבבקרים טלי תהיה בבית, בהשגחת מטפלת, שתלך כשאני אחזור בצהרים כדי להיות איתה, ואעביר אותה להשגחת נינה כשהיא תחזור מהעבודה, משחררת אותי ללכת לפאב, או לחדר כושר, או סתם לנוח ולבלות עם פולי. זו הייתה תוכנית טובה והגיונית, אבל בפועל היא לא כל כך עבדה, כל הזמן היו תקלות – הילדה חלתה, או שהמטפלת חלתה, או איחרה, אני נתקעתי בעבודה ונינה חזרה מותשת ועצבנית מכדי להיות עם טלי – בסופו של דבר מי שצברו הכי הרבה שעות טלי היו פולי ויותם.

"אני אוהבת אותה מאוד, וגם את יותמי." הודתה בפני נינה ברגע נדיר של כנות, היא הייתה קצת שתויה ומאוד עייפה, "אבל אני לא טיפוס כל כך אימהי, פולי שלך טוב בזה יותר ממני."

"אין דבר כזה טיפוס אימהי, הכול עניין של סבלנות." היגגה תולי שהייתה אימהית יותר מנינה, אבל גם היא נתקפה לא פעם קוצר רוח בגלל הצאצא החמוד שלה. "יש אנשים רגועים וסבלניים כמו פולי, ויש כאלו שהם קצת פחות. ברגע שהילדים יהיו קצת יותר גדולים ואפשר יהיה לדבר איתם אנחנו נהיה הרבה יותר סבלניות, נבלה איתם המון, נלך לסרטים ולמוזיאונים, נצא לטיולים בשביל ישראל ונלמד אותם כל מיני דברים. נכון נינוש?"

"כן, בטח." אמרה נינה בספקנות והזעימה את פניה אל כוס הבירה שלה.

כשמדובר היה בטליה פולי היה באמת סבלני מאוד, אבל כשהמדובר היה בי הוא היה פחות מבין. פולי שנא את העבודה שלי בפאב, התמרמר שאני חוזר מאוחר נורא ותמיד מסריח מסיגריות ואלכוהול, ואילץ אותי להתקלח ולחפוף את הראש לפני שהסכים לישון איתי. "זה לא שאני מקנא, אני בוטח בך לגמרי." אמר, "אבל אתה לא חושב שעדיף שלא תעבוד בשעות משוגעות כאלו."

לא, לא חשבתי ככה, בהחלט לא. אהבתי לעבוד בפאב, אהבתי לעמוד מאחורי הבר ולמזוג משקאות, לשוחח עם הלקוחות, ולהרגיש חופשי וגברי, לבוש בטריקו הדוק שהבליט את שרירי החזה והזרועות שעמלתי קשות לטפח, נהנה ממה שהתרחש מולי. שלוש פעמים בשבוע הייתי מתייצב בפייגלע, עומד מאחורי הבר ומתענג על מה שהתרחש בחלל האפלולי והמעושן של הפאב. מבטי הפיתוי שהחליפו ביניהם השותים, הבדיחות המפולפלות והשיחות השתויות שכפי שידעתי היטב הסתיימו לא פעם בזיונים בשירותים שעשעו אותי. זה היה אסור בפירוש, אבל זה לא הפריע לאנשים לקחת סמים פה ושם ולחגוג במרץ, גם באולם הראשי ועוד יותר במסיבות הפרטיות בקומה השנייה. למרות שמעולם לא השתתפתי במסיבה אהבתי להיות שם כצופה מהצד.

אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד במשרה מלאה בפאב, אבל אהבתי לנוע בין שתי העולמות – עולם היום המואר, המהוגן והפוליטיקלי קורקט של הבית וחברת התכנות מצד אחד, והעולם הפראי, חסר המוסר והרועש של הפאב מהצד השני. השתייכתי ללא ספק לעולם היום, מתגורר בבית שבניתי עם פולי ועובד בבקרים במשרד, מול המחשב, אבל לא יכולתי להתכחש למשיכה שחשתי לעולם הלילי והיצרי של העיר התחתית, עולם רווי אלכוהול ומין שהיה שונה כל כך מהפרבר הנקי והמסודר שלנו.

ניסיתי להסביר פולי מה אני מרגיש והוא, אני חושב, הבין והסכים שכמו שהוא שוקע בכתיבה שלו, יושב שעות מול המחשב ושוכח איפה הוא נמצא, גם לי מותר לברוח לעולם שהוא כולו שלי. "רק תיזהר תומר, אל תשכח שיש מי שמחכה לך בבית." הזהיר אותי והוסיף שגם הוא היה שוקע פעם בכתיבה, שוכח מה השעה ושעליו ללכת לישון כדי שיוכל לקום בבוקר לעבודה, אבל מאז שהוא חי איתי הוא לא מרשה לעצמו להיסחף, והוא מקווה שגם אני לא אשכח.

הבטחתי לא לשכוח שמחכים לי בבית וקיימתי את הבטחתי. גם אם קיבלתי לפעמים תיאבון בחוץ אכלתי תמיד בבית, ונכנסתי לשירותים רק כדי להשתין. ואז נכנסה אשתו של אבו ראמי להיריון, מישה התחיל לבלות את כל הערבים שלו בפייגלע והעולמות המנוגדים שלי החלו להתערבב זה בזה.

את מישה הכרתי אצל שגיא ויריב. הוא היה אחד מהרוסים היפים האלו – דקים וחינניים, כחולי עיניים ובהירים שמסוגלים לשתות כמויות מדהימות בלי שום השפעה ניכרת לעין – בחור רזה וארוך, עם חיוך נחמד ונשמה רוסית מלנכולית ומלאת רגש. אחרי כמה שנים שבהן חלק בעל כורחו את אבו ראמי עם משפחתו נודע לו שאשתו של אבו ראמי שוב הרה ופתאום נמאס לו. זה לא שהם לא רבו גם קודם, אבו ראמי קינא וכעס כשמישה התיידד יותר מידי עם גברים אחרים, ומישה היה נתקף מידי פעם רגשות קיפוח ומרירות כי אהובו התעקש להישאר בארון ולחיות כלפי חוץ כסטרייט. כל כמה שבועות הם היו רבים ומילים קשות היו מוטחות, אבל האהבה הייתה חזקה מהכעס והם התפייסו, בדרך כלל אחרי כמה שעות, או במקרה חמור מאוד, אחרי יום או יומיים, ואז גילה מישה שאשתו של אבו ראמי – שהוא קרא לה פטמה, מבטא את שמה (הבדוי) בשנאה מלאת בוז – בהריון, והחליט שזהו, נמאס לו, הוא רוצה להיפרד ולמצוא לו בן זוג אמיתי שיגור איתו בגלוי.

אבו ראמי ניסה לפייס, להתחנף, לשחד, אך לשווא, מישה הקשה את עורפו וכדי שלא ישבר ויתפתה לחזור ליחסים הדפוקים עם אבו ראמי בילה את כל ערביו מחוץ לבית, בעיקר בפייגלע, ושתה עדלאידע. אחרי כמעט שבועיים של שתייה בכמויות שהדהימו אפילו אותי, שכבר ראה כמה שתיינים בחייו, מישה התמוטט ואיבד את הכרתו. "מה נעשה איתו?" שאלתי את רובי, "שנקרא לאמבולנס?"

רובי רכן מעליו בדק את הדופק שלו, האזין לנשימתו, והחליט שהוא רק ישן. "קח אותו הביתה." פסק.

"אסור להשאיר אותו לבד." נבהל אדי, "ומה אם הוא יקיא וייחנק? צריך להשגיח עליו."

"אני אקח אותו אלי הביתה, שישן על הספה עד שיתאושש."

רובי ואדי החליפו מבטים ספקניים. "אתה בטוח שכדאי? פולי לא כל כך אוהב שתיינים."

העפתי מבט בשעוני, השעה הייתה כבר אחרי חצות, פולי כבר בטח ישן. "יהיה בסדר." אמרתי בביטחון, ובעזרת אדי לקחתי את מישה השתוי למכונית שלי ונסעתי הביתה. למרבה הצער תנודות המכונית והטלטול שטלטלתי את מישה כשניסיתי להוציא אותו מהמכונית גרמו לו להקיא ולטנף אותי ואת עצמו, ואת המכונית. קיללתי אותו בכעס בערבית מדוברת והוא ענה לי בכעס לא פחות ברוסית עסיסית שלא הבנתי ממנה כלום, ונאבק בי כשניסיתי לקחת אותו הביתה. הקמנו מהומה ענקית, פולי התעורר ויצא החוצה, מגלה לתדהמתו אותי, עומד מחובק עם מישה שלא היה מסוגל ללכת ונתלה עלי, מאלץ אותי להיצמד אליו במין חיבוק מסטולי שמקומו לא יכירנו בחצר המטופחת שלנו, בין שיחי הוורדים של פולי והצעצועים של יותם.

"הוא שיכור." הסברתי לפולי שזקף בי עיניים כועסות, "הוא הקיא." הוספתי שלא לצורך כי מישה שב והקיא על ערוגת שושני התה של פולי.

"תן לי אותו." התרגז פולי אחרי שהבין מה קורה ובמיומנות מפליאה הרים את מישה על שכמו הרחב ונשא אותו היישר למקלחת, שם פשט מעליו את בגדיו, רחץ אותו בזריזות במים קרים, מזל שזה היה ליל קיץ חם, ונזף בו ברוסית על התנהגותו. מישה ענה לו בקללות, פולי ניגב אותו בחופזה במגבת, והטיל אותו על הספה בחדר האורחים שלנו בלי שיטרח לצפות אותה בסדין.

"אולי תעזור לי?" התרגז כשראה שאני עומד כמו גולם ומביט בשניהם, "תביא דלי לשים לידו שיהיה לו איפה להקיא בלילה ובוא נלך לנקות את האוטו, הוא הקיא גם שם, נכון?"

"כן, אני באמת מצטער, חשבתי שהוא ישן ופתאום… אני חייב לצאת מהבגדים האלו פולי, תתחיל לנקות, אני מיד מגיע."

עד שהגעתי האוטו כבר היה נקי, אבל פולי הזיע ורתח מכעס. טלי הייתה חולה במשך כמה ימים – איזה וירוס נבזי שגרם לה להקיא ולשלשל – ועול הטיפול בה נפל עליו כי נינה הייתה נעשית חסרת אונים במצבים כאלו, ואם לא הייתה בורחת מהר גם היא הייתה מתחילה להקיא. הדבר האחרון שהוא היה צריך אחרי כמה לילות מתישים עם הילדה החולה היה את מישה השיכור שיטנף לו את המכונית.

"לקחת את הזמן שלך." רטן לעברי בזעף, וטרק את דלת המכונית.

"אני באמת מצטער, אבל הייתי חייב להתרחץ קודם ו… אוי, הוא הקיא גם על הורדים שלך. עזוב פולי, נשטוף הכול בבוקר."

"אני אשטוף הכול אתה מתכוון." סינן פולי בזעם, "מפליא איך אתה מצליח להעלם כל פעם שמישהו מקיא."

"זה לא היה בכוונה, הייתי חייב להתרחץ, ובינתיים הספקת הכול לבד." ניסיתי להסביר.

"כן, בטח." המשיך פולי לזעוף, ופתח את הברז כדי לשטוף את השביל ואת הפרחים המסכנים שלו.

"התכוונתי לעזור לך, פשוט לא הספקתי… איחס, תראה את הנעלים שלי, הרוסות לגמרי, אני מה זה נגעל מהקטע הזה של הקאה." התלוננתי.

"אם ככה לא היית צריך להביא אותו אלינו, ובטח לא להתחבק איתו." הטיח פולי וסגר בתנועה חדה את הברז, ואחר כך קיפל בדקדקנות נוקדנית את הצינור. "כל זה לא היה קורה אם היית מפסיק לעבוד בפאב המגעיל הזה." ציין לבסוף  בצדקנות מעוררת חמה.

"הפאב המגעיל הזה משלם לי משכורת יפה מאוד שגם אתה נהנה ממנה." הטחתי חזרה בקוצר רוח שנבע מרגשות אשמה ומעייפות.

פולי תלה בעדינות מופרזת את הצינור על המתלה שלו ושתק שתיקה מבשרת רעות. נמלאתי חרטה והצטערתי שלא סתמתי את הפה הגדול שלי. ידעתי שנושא הכסף הוא נושא טעון מאוד מבחינתו בגלל העבר הכאוב שלו עם שלומי, וגם עניין השתייה היה מבחינתו של פולי סיפור כואב. שלומי נהג לשתות די הרבה ולעשות שטויות כששתה ולהעליב אותו כשהזכיר לו מידי פעם שהוא לא מרוויח די כסף, והנה גם אני… אבל את הנעשה אין להשיב.

"פולי, תשמע, לא התכוונתי שזה ישמע ככה, מה שרציתי להגיד זה ש…"

"שאתה עובד בשתי עבודות כדי לפרנס אותנו ואני עובד בבית מלאכה, בקושי מרוויח משהו ומבזבז המון זמן על כתיבה שלא מכניסה לי גרוש." קטע פולי את דברי במרירות, סובב אלי את גבו ונכנס הביתה.

"נו, פולי, בחייך… זה לא מה שאמרתי." חפזתי אחריו, "ממש לא. אין לי שום טענות אליך, אתה מרוויח מספיק ואתה עושה המון בבית, הרבה יותר ממני. בכלל לא התכוונתי, די להיות פולניה כזו… נו, בחייך פולי."

הוא הסתובב והביט בי במבט אפל. רק מנורה אחת דלקה מאחורי גבו, לאורה נראו עיניו כמו חורים שחורים בפניו הלבנות. "אני לא יכול להפסיק להיות פולנייה, זה מה שאני, הייתי כזה כשרק הכרת אותי לפני כמעט שנתיים ואז זה היה בסדר, לא השתניתי מאז, למה זה פתאום לא בסדר?"

"אתה צודק." אמרתי בהכנעה, מרגיש שראשי סחרחר מרוב עייפות.

"אני שונא אלכוהול ושונא שתיינים, ואני לא בחור משכיל, אין לי עבודה שווה ואני אוהב לכתוב למרות שזה לא מכניס לי כסף." המשיך פולי לסנגר על עצמו, נועץ בי מבט קודר. "חשבתי שאתה מקבל אותי כמו שאני, גם אני מקבל אותך כמו שאתה, עם העבודה המסריחה הזו בפאב, ועם האקס המסטול שלך, ועם זה שאתה לא עוזר בשום דבר במטבח או בניקיון ומשאיר הכול בבית עלי. אולי זה לא סידור כל כך הוגן, ואולי כל אחד מאיתנו היה יכול למצוא מישהו מוצלח יותר, אבל עובדה שאנחנו יחד ואפילו לא רע לנו במיוחד, אבל אני לא מוכן לסבול שתביא שיכורים הביתה ותשאיר אותי לנקות אחרי ה… ה…" נחנק מרוב עלבון הוא לא טרח להשלים את המשפט וברח לקומה השנייה, למחשב האהוב שלו.

אולי הייתי צריך ללכת אחריו, אבל הייתי כל כך עייף והוא כל כך כעס… והיה כל כך צודק לעומתי… העדפתי להניח למריבה ובמקום להתמודד עם המצב צנחתי למיטתי וישנתי עד למחרת בבוקר. התעוררתי מריח של קפה שנישא מהמטבח, ודידיתי לשם, ראשי כואב ואיברי נוקשים. פולי ומישה ישבו ושתו קפה, משוחחים חרש ברוסית. כשנכנסתי הם קמו בחיפזון. פולי התחיל לפנות את הכלים מהשולחן, גבו אלי, ומישה התחיל להתנצל על אתמול למרות שהיה ברור שהוא לא ממש זוכר מה קרה.

"זה בסדר, עזוב. כל אחד משתכר מידי פעם, קורה, לא נורא. מה שלומך פולי?" שאלתי את גבו הנעלב.

"בסדר גמור." ענה פולי בנוקשות לא מתפייסת, "אני חייב לצאת לעבודה, אתה בא מישה?"

הם יצאו במהירות ונעלמו לפני שהספקתי לדבר עם פולי. הוא כיבה את הנייד שלו ולא היה טעם להתקשר לבית המלאכה ולחפש אותו כי הטלפון היה על שולחנה של המזכירה ואיך נוכל לדבר ככה? כשהוא חזר אחרי הצהרים מהעבודה המתנתי לו עם קפה ועוגה, הושבתי אותו מולי ושאלתי אם הוא עדיין כועס. פולי משך בכתפיו ופורר לאט את העוגה, תוקף אותה במזלג, "מה קורה אתך ועם מישה?" שאל, עיניו מושפלות אל העוגה חסרת המזל.

"שום דבר, מה, אתה חושב, שאני והוא… באמת פולי."

הוא הרים אלי את מבטו, קמט חד נחרץ בין גבותיו ופיו היה פס דק ולבן. "כשהייתי במילואים…" התחיל.

"אני לא רוצה לדעת, עזוב." נכנסתי בבהילות לדבריו.

"אין מה לדעת, לא באמת, אבל…" הוא הרים את הספל אל שפתיו ולגם קצת, "גואל רצה ש… הוא… לא רציתי, זאת אומרת כן רציתי, אבל לא הסכמתי, לא קרה כלום."

נזכרתי ברובי יושב על הזין שלי ונתקפתי בושה. "פולי," הנחתי את ידי על כפו הגדולה, "זה לא כל כך חשוב, עזוב."

"אתה רוצה שניפרד?" הוא שאל, מועך את פירורי העוגה במזלג.

"חס וחלילה, מה פתאום? טוב לי אתך כל כך… אתה אוהב להיות איתי פולי?"

"כן, בדרך כלל כן, אבל לפעמים… כשאנחנו רבים אני חושב שאולי עוד מעט הכול יעשה זוועתי כמו שהיה עם שלומי וששוב…"

"מה שוב?"

פולי הניח למזלג ואחז בידי בשתי ידיו החמות, מביט בעיני בדאגה, "אני לא רוצה לפתוח את היחסים או משהו כזה, אבל אני כל הזמן רואה גברים אחרים, הם כל הזמן בסביבה, אני מסתכל וחושב, ולפעמים גם חולם, אני לא עושה כלום, אבל אני לא יכול להפסיק לשים לב אליהם."

"פולי, באמת, זה קורה לכל אחד, אנחנו יחד כבר כמעט שנתיים ו… טוב, זה נורמאלי."

"גם לך זה קורה?"

"בטח, אז מה? ככה זה אצל כולם."

"כשהייתי עם שלומי היו גם אחרים, הם היו עם שנינו, לפעמים הוא היה מביא אותם ולפעמים אני, מידי פעם הוא אהב את זה ככה."

"כן, אני יודע, שוגי סיפר לי עליו, גם אני ודייב… הוא היה היוזם בדרך כלל, אבל אני תמיד הסכמתי."

"ונהנית?"

"תלוי, לפעמים פחות, לפעמים יותר. אם הייתי מסטול אז יותר."

"כן, גם אני ככה, אבל גם אם הייתי נהנה מאוד אחר כך הייתי מתבייש קצת."

"אין לך שום סיבה להתבייש פולי. אם כולם מסכימים זה בסדר. בוא הנה." קמתי ומשכתי אותו לחיבוק, היה טוב לחוש את גופו הגדול והחזק צמוד אלי, להריח את הריח שלו ולנשק את פיו המתוק. "אני אוהב אותך." לחשתי לצווארו והובלתי אותו אל המיטה. התפייסנו עד שנרדמנו, עייפים ומזיעים.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il