תאונות קטנות

16/11/2008

אני עושה את החישוב: השיעור האחרון נגמר בשמונה. כשלוקחים בחשבון את ההפסקה לסיגריה האחרונה שנשארה, והעצירה בקיוסק כדי לקנות קופסא חדשה, אין מה לדבר על להיות בבית לפני שמונה וחצי. לא נורא, שרי רגילה שפעם או פעמיים בשבוע אני חוזר מאוחר מהשיעורים. היא יודעת שזה לא מבחירה ושעכשיו ממילא זה לא זמן להיות בררנים וכל שיעור שיש, צריך לקחת. היא לא אוהבת שאני על הכביש בשעות האלה. פעם היא אפילו אמרה שכל תאונה שמדווחים עליה בחדשות, ישר נדמה לה שזה אני. היא סיפרה לי פעם איך היא מדמיינת שהיא תצטרך להעיר את גל ולקחת אותה ל'הלל יפה' כדי לראות אם אני בסדר. ישר אמרתי לה שאפילו לא תחשוב ככה, ושאחרי כמעט חמש-עשרה שנים על הכביש, שלא תרשה לעצמה לדאוג אפילו קצת. היא התנצלה על חששותיה, אבל גם שאלה אותי איזו אישה צריכה לשבת ולחכות לבעלה עד תשע בלילה, שיחזור אחרי שכל היום היה באוטו.

בזמן שהבן של מיכה יוצא מהכיסא של הנהג, אני מזהיר אותו שיסתכל בשבע עיניים לפני שהוא יורד ככה לתוך הכביש. הוא אומר לי שהכול בסדר ושהוא זהיר. כשהוא יוצא, הוא לוחץ לי את היד ואני מזכיר לו שימסור ד"ש לאבא.
"אין בעיה!" הוא אומר, "רק מתי אנחנו מדברים על טסט, נתי?"
אני מחייך אליו ועונה בתשובה הקבועה: "כשתהיה מוכן לטסט, אודיע לך." הוא מחייך ונעלם לחדר המדרגות של הבניין. אני מביט בשעון. כבר עשרה לשבע. נשאר רק לאסוף את החדש, לקחת אותו להתאמן על חניות במגרש מאחורי הסופר, ויאללה הביתה. בשיעור הקודם הוא הסתבך לי לגמרי עם הרוורס, כמעט נכנס באוטובוס כשניסה להיכנס במקביל בין שתי מכוניות. תפסתי לו את ההגה ויכולתי לראות איך שזה ישר הוציא אותו מאיזון.
"רק תתכונן, שגם בטסט הפנימי שלך יכולים לתפוס לך את ההגה, בתקווה שלא, כן? אם הטסטר רואה שאתה עושה משהו ממש מסוכן, אין חוכמות. ישר הוא תופס." אמרתי, אבל הבנתי שהוא עוד לא נרגע. השלמתי בעצמי את החניה, מקריין את הפעולות שלי בקול רם. "שים לב שאני מסובב את ההגה בדיוק לכיוון שאני רוצה להיכנס אליו". עשיתי זאת כדי שיראה בדיוק איך צריך לבצע חניה. כשעמדנו בין המכוניות, הוא העביר לניוטרל ותפס את הפנים בשתי הידיים. רגע שתיקה לא נעים עבר בינינו, בזמן שחיכיתי שיתאפס על עצמו. "יאללה, לא להתרגש," זירזתי אותו, "עכשיו נראה אותך יוצא." הוא הנהן, תפס את ההגה ויצא כמו גדול. טפחתי לו על הגב, והוא פתח את החלון, נושם את האוויר של חדרה בכבדות, כמו כלב באמצע הקיץ.
"חם לי." הוא התנצל לי בקול קטן ומיואש, "אבל אם קר לך תגיד, ואני אסגור."

אני מקדים בדקה או שתיים, ומנצל את הזמן הפנוי להרים טלפון הביתה. אני נשען על צד האוטו, מכדרר אבן קטנה על האספלט. שרי אומרת שהיא הכינה קציצות ומרק עדשים לארוחת ערב, ושלא אשכח לחמם הכול כשאני מגיע. אני שואל אם יש סיכוי שהיא תחזיק את גל ערה עד שאחזור, אבל היא אומרת לי שכבר עכשיו היא נשפכת על הספה. אני צוחק ומזכיר לה להגיד לגל לילה טוב גם בשמי.
"ברור!" היא אומרת, "ואתה תזכור להיזהר שם. בחדשות דיברו על שתי תאונות, ואחת אפילו לא כזאת רחוקה מפה." אני שואל אותה איפה, אבל היא לא זוכרת, וכשאני מרים את המבט מהמדרכה אני רואה אותו עומד מולי. "יאללה, נתראה בשמונה וחצי." אני אומר לטלפון ומנתק. "ערב טוב, בחור." אני מברך אותו, ומחווה לו בידיים שייכנס. העיניים שלו אדומות, כאילו התעורר הרגע משינה עמוקה.
"אהלן, נתי." הוא עונה בקול עמוק בהרבה מהקול הרגיל שלו. כנראה שבאמת ישן עד עכשיו, האסטרונאוט הזה. אני אומר לו שהיום נעשה קצת תרגול במגרש חניה, שזה המקום האידאלי להתאמן על הרוורס ועל הכניסה והיציאה מחניה. הוא רק מהנהן. הזרועות שלו מושטות קדימה בזווית ישרה, נראות כאילו ננעלו בכוח על ההגה. הפרקים של האצבעות לבנים מהמאמץ.
"אם אני לא טועה," אני מתעקש לשבור את המתח שפתאום נוצר בינינו. "בפעם הקודמת קצת הסתבכת עם זה." הוא שוב מהנהן, מזכיר לי את גל שלפעמים נכנסת להתקפים של ברוגז ולא מסכימה לדבר עם אף אחד. ערבים שלמים אפשר להעביר איתה, בלי שהיא תגיד מילה, כמו איזו אילמת. "אבל אל תדאג," אני ממשיך, "כי עכשיו כבר מאוחר יחסית, ולא יהיה לך בלגן. המגרש כולו לרשותנו ואפשר להתאמן בו ברוגע." שוב שקט. אני זורק "פה אנחנו לוקחים ימינה." רגע לפני הפניה, ומצטרף לחרם הדיבור שלו.

הוא דווקא מנווט בסדר גמור בחניון של הסופר, למרות החושך והמכוניות שמתפרצות מכל מיני כיוונים לא צפויים. אני רואה עליו שבכל זינוק של איזה משפחתית עמוסה בשקיות גם הלב שלו קופץ לשניה, אבל הוא ישר תופס את עצמו והשיעור עובר ממש חלק. אני מזהה מקום חניה שבדיוק מתפנה, בצד המרוחק של המגרש. אני מצביע לו על המקום, דחוס טוב-טוב בין טרנזיט ומאזדה, ואומר לו שלשם אנחנו הולכים להיכנס.
"סבבה." הוא אומר בקוליות שנשמע לי מזויפת, כאילו כל החיים הוא מחנה מכוניות באופן מקצועי. מיד אחר כך הוא נושף בכוח דרך האף, וברור לשנינו שהוא לחוץ. גם אני מגלה פתאום, שהחניה הזאת נראית לי לא בטוחה, אפילו כמעט מלחיצה, אבל לא אומר לו כלום. הוא נעצר במקביל למדרכה, בדיוק כמו שתרגלנו קודם, ומעביר הילוך לרוורס. הוא מסתכל במראה, אפילו שהמגרש די ריק, ושתי המכוניות שביניהן אנחנו הולכים להיכנס הן בטח של העובדים.
"בזמנך הפנוי," אני משתדל להישמע כאילו אני מתבדח. הוא מסובב את ההגה, ואני מותח את הצוואר ומסתכל מהחלון שלי, בודק גם באלף עיניים שאנחנו מחליקים פנימה בעדינות. "יופי…" אני מרגיע אותו, "יופי…" טאח. אנחנו נוגחים בעדינות את המאזדה, והאזעקה שלה מתחילה ליילל. צפירות עולות בכל המגרש הריק למחצה, ואני תופס את ההגה בכוח ומושך אותנו קדימה. "שיט!" אני קורא בשקט, מחפש מקום אחר לחנות בו, כמו מתוך רעב. "סע ישר!" אני מורה לו, ואנחנו משתנקים ומאיצים קדימה. "קדימה לשני." אני אומר בהחלטיות. הוא מעביר את ההילוך, והאוטו קופץ כי הוא כמעט בועט בקלאץ'. אני מצביע על שורה ריקה מרכבים, אבל הידיים שלו כבר רועדות לגמרי, אז אני תופס שוב את ההגה, ומכניס אותנו לחניה. "אוקיי, להירגע." אני פוקד עליו ואולי גם קצת עליי. "אנחנו נחכה פה כמה דקות, נראה אם מישהו בא לבדוק את האוטו, ונחליף איתו פרטים ו…" אני עוצר את המשפט כי הידיים שלו שוב מכסות את הפנים, ואני יכול לשמוע שהוא בוכה.
"שיט-שיט-שיט…" הוא ממלמל מתוך הבכי בלי הפסקה, בעוצמות משתנות, ובקצב שהולך ומאט. בהתחלה זה "שיט-שיט-שיט!" מהיר וקופצני, ואחר כך נוזל בהדרגה ל"שיט… שיט… שיט…" עצל ומיואש.
"טוב, מה? עכשיו נתחיל לבכות?" אני מחפש את הטישו בתא הכפפות. כבר קרה לי שבנות בכו אצלי בשיעורים, או אחרי טסטים, אם הבוחן היה מניאק במיוחד. הייתה תקופה שהייתי מסתובב עם בקבוקון של 'רסקיו', אבל הוא נגמר מזמן ומעולם לא חשבתי שיגיע היום שאצטרך לחדש את המלאי. מה שבטוח הוא, שאף פעם לא היה אצלי בן שבכה, ואני לא יודע מה לעשות איתו.

אנחנו עדיין יושבים באוטו. כבר שמונה ורבע, ואף אחד לא יצא מהסופר לראות אם זאת המכונית שלו שעשתה את כל הרעש. הוא הפסיק לבכות לפני כמה דקות, אבל לא הסכים לקחת שום טישו מהקופסא, ובמקום ניגב את הדמעות בשרוול.
"נוכל להמשיך עכשיו, לדעתך? אנחנו עוד צריכים לחזור הערב הביתה." אני מחייך אליו והוא מהנהן בשתיקה, ופותח את הדלת. הוא לא מתיישב בכיסא הנוסע, אלא במושב האחורי. אני מרגיש כמו נהג מונית. מותח את הראש כדי לתפוס את ההשתקפות שלו במראה.
בסוף הוא מחזיר לי מבט, ואומר בקול שכמעט אי אפשר לשמוע: "מצטער."
"אין מה להצטער." אני מנחם אותו, "קורה. אני אדבר עם המשרד, נראה מה אנחנו יכולים לעשות. הכי הרבה, אני חוזר לפה מחר ומברר של מי האוטו הזה." הוא בוהה ברצפת הרכב, ואני כבר לא יכול עם כל השתיקות שלו. "אבל למה לבכות ככה? למה? מה קרה" אני שואל, יודע שהוא יעדיף למות ולא לענות לי בכנות על השאלה הזאת, אבל ממשיך בכל זאת, רק כדי לנער אותו. "קורה שלא מצליחים, אז מה? זאת סיבה להתחיל לבכות?"
הוא מרים אליי מבט. "זה לא רק זה. אני… היה לי חרא של יום גם ככה, ו… לא התאים החניות האלה. אולי אני פשוט לא טוב בזה." אני מכיר תלמידים שפתאום מחליטים על דעת עצמם שהם לא יכולים וזהו. אני מכין בראש את הנאום על איך שום דבר לא בטוח, אבל לא מספיק אפילו לפתוח את הפה לפני שאני קולט שהוא עדיין מדבר. "קודם כל היה הקטע עם עומרי, ועכשיו החניה המזדיינת הזאת. אני כבר לא יודע מה לעשות עם זה, נתי." הוא מדבר כאילו התאפק כל היום.
"עומרי הוא אחיך, לא?", אני שואל. "הרי גם אותו לימדתי. הוא דווקא היה בסדר בחניה, אם אני זוכר נכון."
הוא מחייך. "לא, לאח שלי קוראים רועי. עומרי זה… זה… זה סיפור ארוך. ואחר לגמרי." אנחנו עולים לכביש. "טוב, יש לנו קצת זמן עד שאנחנו אצלך." אני אומר, "מה קרה עם עומרי?"

אפשר להריח את הקציצות של שרי כבר מחדר המדרגות. אני שולף את צרור המפתחות מהכיס, ולפני שאני מוצא את המפתח הנכון, היא כבר עומדת מולי.
"שומעים את הצרור שלך מרשרש עד חיפה." היא אומרת, ומגישה לי את השפתיים שלה לנשיקה. "אמרת וחצי, עכשיו כבר חמישה לתשע." היא נוזפת.
"כן, היה שיעור לא פשוט בשעה האחרונה." שרי נעלמת למטבח, ואני שומע את צפצופי הכפתורים של המיקרוגל.
"למה, מה כבר קרה?" היא קוראת מהחדר השני.
"עשינו תאונה קטנה במגרש חניה והבחור… הוא פשוט בכה קצת, וזהו. היה לא נעים."
"בכה?" היא שואלת, "מה כבר קרה?" אני מתלבט אם לספר לה. בעצם אין שום סעיף שמכריח מורים לשמור בסוד כל מה שתלמידים אומרים להם, אבל אני מרגיש לא בנוח. כל הדרך חזרה הוא סיפר לי במשפטים שבורים איך העומרי הזה נפרד ממנו אתמול, ועוד עשה את זה בצורה הכי מכוערת שיש. הוא אמר שרק בשביל עומרי הוא בכלל התחיל ללמוד נהיגה, כי הם התבאסו לחרוש את כל העיר באוטובוסים בשביל לראות זה את זה אפילו לשעה. בדרך חזרה שתקתי, וגם עכשיו אני לא יודע מה להגיד לשרי. לא בטוח אם להכניס אותה לאינטימיות שנוצרה בינינו פתאום.
"שום דבר רציני. סתם התחככנו ברכב אחר, והאזעקה בטח הלחיצה אותו…" אני עונה ונכנס אחריה למטבח.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il