תחשוב חיובי – פרק א'

06/07/2015

אותי לא צריך לשאול מה שלומי, מספיק להביט על הבטן שלי כדי לדעת. כשטוב לי אני יורד במשקל, נעשה קליל וספורטיבי, וכשרע לי, אני משמין והופך לגרסא רומנית של מתאבק סומו.
ביום שהרופא אמר לי בקול רך, קול מקצועי כזה שנועד להישמע רגיש ומשתתף בצער ולא ממש מצליח, שאני נשא איידס, שקלתי שבעים וחמישה ק"ג.
חצי שנה אחר כך, כשהנחתי את עכוזי על כסא מתכת רעוע, שניצב בחברת רעיו הצולעים במקלט המתנ"ס הטחוב של הקריה שבו התכנסה קבוצת התמיכה של חולי האיידס, כבר עברתי את המאה ק"ג.
הרופא שבישר לי את בשורת האיוב אמר לי מיד שלדעתו, קבוצת תמיכה תהיה רעיון מצוין בשבילי, אבל לי היו רעיונות אחרים. אני שאבתי את התמיכה שלי מחבילות של במבה וצ'יפס שמנוניים, וקינחתי בקולה לא דיאטטית והמון שוקולד חלב.
הפסקתי ללכת לחדר כושר, הפסקתי לנסות לחפש זוגיות – או לפחות זיון טוב – הפסקתי ליהנות מהחיים שהצלחתי להשיג במחיר כה גבוה – נישואים כושלים, אישה כועסת מאוד, תינוק שלא הורשיתי להכיר, ואימא שבורת לב.
הספקתי ליהנות מהחופש רק במשך קיץ אחד נהדר, ואז הפכתי שוב לחבית שומן – לובש מכנסיים מספר 54 וחולצת XXXL – ככה נראיתי כשהגעתי לתל אביב, וככה אני נראה עכשיו כשאני עוזב אותה – כבד ומגושם, מתנשף במדרגות ושונא את עצמי.
בעל כורחי ובלב קודר עזבתי את תל אביב, עיר החופש והדרור, עיר הסקס הזמין, נטול הבושה, על גניה שוקקי הגברים ומועדוניה המעושנים, עיר שבה לא חששתי לפגוש קרובי משפחה נדהמים שלי או של אשתי לשעבר. בסוף אותו חורף איבדתי את מקום העבודה שלי ופשוט לא יכולתי לעמוד יותר בשכר הדירה.
אם לא די היה בכל הצרות שנפלו עליי בתקופה הרעה הזו, גם אימי האלמנה חלתה ונזקקה לי, וככה חזרתי בדיוק למקום ממנו יצאתי אחרי הצבא.
כשהשתחררתי הייתי נחוש לדרוס, לכבוש ולהתעלם מהתשוקה המכוערת שלי לגברים, ולכן
מיד אחרי השחרור התחתנתי עם בחורה נחמדה ותמימה שלא הבינה מה לא בסדר בנישואים שלנו, ועד שהיא כבר כן הבינה היה התינוק, שהיום הוא בן שלוש, והיה סקנדל לא נעים ורכילות שגרמה לאבא להתקף לב.
אחרי מותו של אבא לא היה טעם להעמיד פנים יותר. הגט היה הקלה לשנינו ממצב לא נסבל שאיש לא היה אשם בו.
מקום העבודה שמצאתי בתל אביב היה פתרון מכובד למבוכה שגרמתי לכולם.
הגעתי לתל אביב שמן, אבל מלא תקווה ונחוש לרזות. אחרי המון מאמצים וזיעה ששפכתי בחדר הכושר ירדתי במשקל והתחטבתי עד כדי כך שהעזתי ללכת בגופייה.
היה לי רק קיץ תל אביבי אחד לוהט של אושר וחופש שבו חשתי סקסי, חופשי, מאושר, צעיר. בקיץ ההוא הרשיתי לעצמי להגשים את כל חלומותיי, העזתי להשתחרר, לשתות, לזיין, לא להתבייש. ואז הגיע הסתיו, ומכר שזכרתי רק בקושי מאיזה מסיבה פרועה צלצל ואמר לי בקול כבוש שהוא נשא איידס ושאלך להיבדק, התנצל קצרות וסגר.
עוד לפני שהגיעה התשובה החיובית חשתי שכעת אני עומד לשלם ביוקר על מעט האושר והחופש שחצבתי לי בכוח מתוך החיים שנועדו לי מטבע בריאתי – חיים של אומללות ובושה, חיים של בדידות והתנהלות כבדה ומגושמת בתוך גוף שמן עטוי בגדים מכוערים.
מיד כשיצאתי מהמרפאה שמתי פעמי לפיצוציה הקרובה, הצטיידתי במזון עתיר קלוריות ובמשקה עתיר סוכר והתחלתי להרוס את כל מה שהשגתי עד כה.
בחודשים הראשונים הרופא לא נתן לי שום תרופות. גופנית חשתי כרגיל למרות שהייתי צריך להחליף כל כמה שבועות את בגדיי לבגדים גדולים יותר, אבל בסוף אותו חורף לקיתי בשפעת טורדנית שהצליחה לפגוע אפילו בתאבון שלי. הרופא הקדיר פנים מול בדיקות הדם שלי, אמר כל מיני דברים סתומים על עומס נגיפי ו-CD4ופתאום מצאתי את עצמי בולע כדורים בוקר, צהרים וערב בדיוק כמו אימי.
השפעת נעלמה לבסוף, אבל הרופא שהציק לי שוב ושוב לקבל עזרה לא נעלם. כמעט בכוח הוא דחף לידי פתק עם כתובת של מתנ"ס נידח והתקשר במו ידיו למנחה שהודיע לי שביום שישי בצהרים אני מתייצב במקלט של המתנ"ס ומצטרף לקבוצת תמיכה.
"זה היום החופשי היחיד שלי." רטנתי בזעף, "ומה בכלל הטעם בקבוצת תמיכה הזו? הם לא ירפאו אותי מאיידס, נכון?"
"אתה רק נשא, לא חולה." הזכיר לי הרופא, "ואם תקפיד לקחת את התרופות בדיוק בזמן, ואולי גם לרדת קצת במשקל, תישאר נשא עוד הרבה שנים."
"אז בשביל מה אני צריך לשבת עם חבורה שלמה של זרים לשמוע את הסיפורים המשעממים שלהם ולספר להם את הסיפור המשעמם שלי?"
"אולי תלמד מהם משהו מועיל." התעקש הרופא, "וחוץ מזה, אחרי שתשמע את הסיפורים שלהם, הם כבר לא יהיו זרים, נכון? לא יזיק לך להשיג קצת חברים."
חשבתי על זה כמה ימים ומיום ליום התחזקה החלטתי שאני לא רוצה חברים.
תודה רבה! אין לי צורך באיש!
ובכל זאת, בצהרי יום שישי אביבי ושטוף שמש אחד, מצאתי את עצמי יורד למקלט של המתנ"ס הנידח ההוא.
לא היה שלט על הדלת היחידה שמצאתי בסוף המדרגות וקיוויתי שאולי המקום יהיה ריק ואוכל להסתלק במהירות, אבל התבדיתי. מאחורי דלת פלדלת שרוטה ובלויה בקצה מסדרון צר ומטונף, מצאתי חדר לא גדול שקירותיו מתקלפים וכתמי טחב מקשטים את קירותיו.
בחדר היו כמה כסאות מתכת חורקים מרופדים בוויניל חום מכוער, מסודרים במעגל רשלני, ועליהם ישבו שבעה גברים ששתו קפה בכוסות קלקר.
כולם הפנו אליי את מבטיהם, סוקרים אותי לאורך ולרוחב, וה"גיידאר" הרדום שלי התעורר פתאום ואמר לי מופתע קצת – היי! תראה, כולם פה הומואים.
מה אתה מופתע כל כך? זו קבוצת תמיכה לנשאים. השבתי לאידיוט הזה שתקוע אצלי אי שם בין הלב לאשכים ולא יודע מתי לסתום את הפה.
אתה בעצמך אידיוט! הוא השיב בלי להתבלבל, וגם שמן, הוסיף בעצב. אחד מהם, גבה קומה, קרח ובעל מבטא אמריקאי קל, האיר לי פנים, הציג את עצמו כדייב, מנחה הקבוצה, והזמין אותי להצטרף. פתאום מצאתי את עצמי יושב על כסא מתכת רעוע, סוקר את קירותיו המתקלפים של המקלט המוזנח והריק למחצה, ושואל את עצמי מה אני עושה שם בכלל.
אחרי שהתיישבתי לבטח וכיסאי קיבל עליו את הדין והפסיק לחרוק תחת כובד משקלי, דייב ביקש ממני להגיד כמה מילים על עצמי.
פתחתי את הפה וכלום לא יצא.
סגרתי, פתחתי שוב, קיללתי את עצמי, הסמקתי ובסוף הצלחתי לגמגם ששמי יוסף זילבר, אבל שיקראו לי ספי ושאני יודע שאני נשא כבר חמישה חודשים.
"אני לא יודע מה עוד לספר על עצמי." הבטתי נבוך בשבעה זוגות עיניים שהביטו בי חזרה בסקרנות. "תשאלו אתם." הצעתי, שמח שסוף סוף יש לי רעיון מוצלח.
לתימהוני הוצפתי בים של שאלות.
"אתה לוקח תרופות?"
"אתה גר לבד?"
"יש לך בן זוג?"
"אתה עובד?"
"איך נדבקת?"
"אתה הומו?"
השאלות נורו בקצב מהיר שהותיר אותי פעור פה ואילם ממבוכה. המנחה חש לעזרתי והציע שאולי כדאי שקודם כל אחד יציג את עצמו.
"זה בסדר, אני אענה." אמרתי וסיפרתי שאני הומו, שאני בודד, שאני גר אצל אימא, עובד במשרה חלקית בהיי טק ושנדבקתי כי לא נזהרתי.
"איזה תרופות אתה לוקח? אתה משתמש בסטוקרין?" חקר אותי צעיר מחומצן אחד שהציג את עצמו כשרון.
"לא, למה?"
"בגלל שאתה נראה קצת עצוב כזה ולפעמים זו עלולה להיות תוצאה של שימוש בסטוקרין." אמר הצעיר שישב לצידו של שרון והביט בי בתשומת לב, "בקיץ שעבר התאשפזתי במחלקה פסיכיאטרית בגלל התרופה הזו." הוסיף, ואז חייך בביישנות ואמר ששמו ברקו.
"אני לא צריך תרופות בשביל להיות עצוב, אצלי זה טבעי." ניסיתי להתבדח, וגיליתי להפתעתי שאני מחייך. חשבתי ששכחתי איך עושים את זה.
כולם חייכו אליי חזרה. "אתה נראה הרבה יותר טוב עם חיוך על הפנים." אמר לי בחור עגלגל אחד עם קוקו שחור מבריק שהציג את עצמו כרוזי, והדהים אותי כששאל אם ניסיתי להתאבד.
"לא, מה פתאום?" נבהלתי, "חס וחלילה, רק זה חסר. עשיתי כבר מספיק צרות לאימא גם בלי שאני אנסה להתאבד לה."
כולם צחקו, וערן – גבר רחב עם פנים שזופות של בן אדם שעובד תחת כיפת השמים – העיר שרק לפי התשובה אפשר לדעת שאני הומו.
"טוב." מחא דייב כפיים כמו גננת בהתחלת שעת ריכוז, "אני מציע שניתן לספי קצת זמן להתאושש מקבלת הפנים שלנו. שנתחיל? מי ראשון?"
"אני, אני." קיפץ רוזי בכיסאו והקוקו שלו – קצר, שחור ומבריק מג'ל – קיפץ על עורפו כשסיפר איך החבר הנשוי שלו התקשר וניסה להתחנף אליו, ואיך הוא נפנף אותו לכל הרוחות בלי להתבלבל.
"הוא רצה להזמין אותי ללכת לסרט החדש הזה על הקאובויים ההומואים, אבל אמרתי לו שכבר הלכתי, ולדעתי יש שם מעט מידי סקס ויותר מידי כבשים, ובכלל, הצרפתים עשו את זה טוב יותר כבר שנתיים קודם ב'חינוך רע'."
"שלא לדבר שהספר יותר טוב." פסק ברקו, וחייך לשמע גל המחאות שהציף אותו מכל עבר.
"אתה והספרים שלך."
"תוציא כבר את האף מהספר!"
"ומה תעשה כשתגמור לקרוא את כל הספרים בעולם? תתחיל לכתוב לבד ספרים?"
"תשתקו כבר ותגידו תודה שיש פה לפחות בן אדם משכיל אחד, בורים שכמוכם!" ענה להם ברקו ברוח טובה בלי להתרגש מההתנפלות הכללית עליו.
"אז אני מבין שאתה לא תלך לראות את הסרט, הוד משכילותך." קינטר אותו דובי – גבר רזה בשנות הארבעים שהתעטף בדובון עבה למרות מזג האוויר החמים.
"כבר הלכתי." אמר ברקו בנחת.
"אני לא מאמין, הכושי השתכנע ללכת אתך לסרט הומואים?"
"לא הלכתי איתו, הלכתי עם חבר אחר."
"עם מי?" קפץ גולן בסקרנות, "עם משה, נכון? ואחר כך הלכתם אליו הביתה ו…"
"עד כאן, חרמן אחד." צחק ברקו, "לי יש חבר ולו יש חבר. אחרי הסרט כל אחד הלך לישון במיטה שלו."
"יש לך חבר?" נדהמתי. הוא היה צעיר ונאה, אבל הוא היה נשא. איך זה שיש לו חבר?
"כן, יש לי חבר בריא." אמר ברקו בקצרה, "אבל הוא בארון ולא אוהב ללכת לסרטים של הומואים."
"הוא סקסי בטירוף." התחנחן רוזי, "ראינו אותו במסיבת חנוכה, איזה חמוד הוא."
"רוזי!" נזף בו דייב בטון רך.
"גם החבר שלך נורא חמוד." סירב רוזי להינזף והמשיך לחייך, ופתאום קרץ לי בשובבות. כל הפגישה הזכירה יותר שעת מחנך בבית ספר יסודי מאשר קבוצת תמיכה רצינית וקודרת, ובכל זאת יצאתי ממנה עם מצב רוח טוב.
היה נעים להיות מוקף בני אדם שכולם היו כמוני – נשאים והומואים – מזמן לא הרגשתי כל כך נוח. היה נהדר לפטפט אתם בקלילות ולהתנהג סוף סוף בטבעיות בלי לפחד כל הזמן שמשהו שאגיד יסגיר את סודי.
הרגשתי שמשהו מתוח ומבוהל בתוכי מתרפה קצת ונרגע – הנשימה הייתה קלה יותר, הכתפיים התיישרו והגב הזדקף.
אחרי שהפגישה תמה, נעניתי ברצון להזמנתם ללכת אתם לבית קפה ונהניתי ללטוש יחד עם כולם מבטים בישבנו החטוב של המלצר שענטז לו עם ההזמנות שלנו, מודע מאוד למבטינו ומתענג עליהם עד מאוד.
פתאום מצאתי את עצמי שם סוכרזית בהפוך שלי ומסרב לעוגת פרג מעוררת תאבון. "אני בדיאטה!" הצהרתי, "אני רוצה להיפטר מעשרים ק"ג לפחות. מישהו יודע על מכון כושר סביר באזור?"
ברקו נתן לי כתובת של מכון כושר סמוך לביתי והעיר שידידו חומי הולך אליו כבר כמה חודשים והוא מאוד מאוד מרוצה מהמדריך. בלי שביקשתי נתן לי את הטלפון של חומי כדי שאוכל לשוחח אתו ישירות ולהתייעץ איתו לגבי המכון.
"חתמת כבר על האמנה?" שאל דובי שהמשיך לדבוק במעילו למרות ניסיונו של המלצר חטוב העכוז להפרידו ממנו.
"איזה אמנה?" השתוממתי.
הם החליפו מבטים נבוכים קצת, ומולי ששתק עד כה אמר בקול איטי ועבה שדייב מעדיף לחכות שבוע שבועיים לפני שהוא מנחית את הקטע הזה של האמנה על החדשים.
הרגשתי לחוץ מכובד הראש המסתורי שתקף את כולם ופתאום הצטערתי שוויתרתי על העוגה. "אולי תיתן לי לפחות רמז?" ביקשתי.
"בסדר, אבל קודם תגיד אם אתה מזיין." שאל מולי במעשיות מחוספסת שביטלה מראש כל אפשרות של מבוכה או ביישנות מהחקירה האינטימית הזו.
"כן." הודיתי, אבל זה רק… זה סתם כזה, זה לא נחשב."
"הוא יודע שאתה נשא?" התעלם מולי מגמגומיי והגיע ישר ללב הבעיה.
"לא!" נבהלתי, "מה פתאום? השתגעת? הוא היה מת מהתקף לב תוך שנייה. הוא נשוי ובארון ונורא נורא פחדן."
"אתה שם קונדום, אני מקווה?" הקדיר אלי מולי גבות סבוכות.
"בטח, מה השאלה?"
"טוב, לפחות זה. אז ככה, באמנה אתה מתחייב שאתה לא מזיין בלי לספר שאתה נשא." הבטתי בו נדהם, ואחר כך העברתי את מבטי אל השאר, בטוח לרגע שהם מתבדחים, אבל לא, כולם נותרו רציניים להפליא.
"אבל אז אני לא אזיין בחיים." מחיתי.
"אל תהיה כל כך בטוח, הנה, החבר של ברקו ידע שהוא נשא עוד לפני שהם נפגשו וזה לא הפריע לו, וגם החבר של דייב נשא ודייב בריא."
"והנשוי שלי יודע וזה לא מפריע לו להמשיך להזמין אותי לסרט." הצטחק רוזי.
"תשתקו, מטומטמים!" התרגז דובי וקם במהירות רבה כל כך עד שהכסא שלו התנודד ונפל, "אלו מקרים יוצאי דופן. היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. רוב האנשים שומעים איידס ובורחים עוד לפני שאתה מספיק להכניס את היד לכיס ולשלוף קונדום. אם תגיד בחיים לא תזיין, לא שיש לך יותר מידי הזדמנויות גם ככה עם הצורה שלך." הוסיף בזדוניות והלך.
"בהחלט יש בזה משהו." אמרתי והרמתי את כיסאו, "אבל בכל זאת אני מתכונן לחתום על האמנה של דייב ברגע שהוא ייתן לי אותה."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il