תחשוב חיובי – פרק ג'

13/07/2015

"זה לא שיש לי משהו נגדם חס וחלילה." אמר לי אחר כך, כשהיינו כבר קצת שתויים והרגשנו הרבה יותר קרובים זה לזה. "להיפך – הם ילדים נחמדים מאוד וברקו המסכן… שרק יחזיק מעמד ויהיה לי בריא, אבל לפעמים אני מרגיש כמו בן אדם שמת מרעב ומישהו זולל לו מול הפרצוף עוגת קרם משובחת. אתה מבין למה אני מתכוון?"
כן, הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.

חומי הוליך אותי במורד המדרגות אל חצר גדולה שהשתרעה בשיפוע מתון מתחת לדירה של ברקו. ראיתי עצי פרי מטופחים, מחסן פח מכוסה בבוגנוויליה פורחת באדום וסגול, ופרגולת עץ מתקלף מכוסה שיחי יסמין ויערה ריחנית שסככה על רחבה מרוצפת קרמיקה.
רק כשנכנסתי אל מתחת לפרגולה הפורחת ראיתי את דירת הקרקע הקטנה שנחבאה בין העמודים. פעם היה בחלל שבין העמודים מחסן קטן, אבל הוא הוסב לדירת סטודיו קצת אפלולית, אך בעלת כניסה נפרדת – יתרון עצום לצעיר חובב פרטיות.
מי שהסביר לי את כל יתרונותיה של הדירה הקטנה ושל הזולה הצמודה אליה, היה לא אחר מאשר גילי – הבחור השמנמן בעל הקוקו השחור שפגשתי בקבוצת התמיכה.
"מאז שנפרדתי ממר נשוי אני מעדיף לא להיות בבית במוצאי שבת." הסביר לי בגילוי לב, "אני פוחד שהוא יתקשר ושוב יצליח לסחוף אותי."
"אתה מתגעגע אליו מאוד?" שאלתי וליבי נמלא אהדה כלפיו.
הוא הנהן בעצב, ואז יצא בחור צעיר ובהיר מחדר אחד שאחר כך גיליתי שהוא חדר השינה. למראה הצעיר גילי מחה חיש את העצבות מפניו, חייך חיוך גדול ושמח ופרש לעומתו את ידיו לחיבוק.
"זה סשה הקטן." הציג אותי בפני הצעיר הרזה שהיה לבוש במכנסים קצרים בלבד.
"יש גם סשה גדול?" שאלתי מחייך ולחצתי את ידו בנימוס.
"מישהו קרא לי?" יצא מחדר השינה צעיר אחר, בהיר אף הוא, שערו קצוץ וגופו גדול, רחב ושרירי כשל מרים משקולות. הוא היה לבוש תחתוני בוקסר בלבד וגם הוא חיבק את גילי בחמימות ולחץ את ידי בנימוס.
הייתי בטוח ששני הצעירים הללו, בעלי השם המשותף, הם בעלי הבית, אבל אז יצא מאותו החדר עוד צעיר אחד, רזה וארוך שער, ערום לגמרי מלבד מגבת קטנה כרוכה על מותניו, וגם הוא חיבק את גילי, שקרא לו ליאור והציג אותי לפניו כ- "ספי, חבר שלי מהקבוצה."
לחצתי גם את כף ידו של ליאור ושאלתי אם יש עוד אנשים בחדר.
ליאור צחק ופתח לרווחה את הדלת והראה לי שאין שם יותר אף אחד, רק מיטה זוגית גדולה ומבולגנת, מדיפה ריח מובהק של סקס גברי ועטיפות קרועות של קונדומים מפוזרים למרגלותיה.
כנראה שהסמקתי כי כולם צחקו, וסשה הגדול נתן לי כוס בירה קרה וטפח בחביבות על שכמי. "בואו נשב לשתות משהו." הציע ליאור שהיה, כך התברר לי אחר כך, בעל הבית והרוח החיה בחבורה שהתקבצה בזולה. תמיד היה מעניין ושמח בזולה. מהדירה של ליאור נבע זרם שופע של אוכל, משקאות וסמים קלים, מוזיקה נוגנה שם כל ערב וכל סוף שבוע חגגו שם, צחקו ורקדו.
ליאור עבד במכללה לעיצוב בחיפה כעוזר הוראה במקביל לעבודתו כמעצב עצמאי ורוב הבחורים שהסתובבו בזולה היו תלמידי המכללה בהווה או בעבר – גברים צעירים, יפים ומעוצבים, שהתלבשו בצורה מקורית וחלמו להיות אמנים מפורסמים ולהצליח בגדול קודם בתל אביב ואחר כך בניו יורק, או ברלין ואולי לונדון?
הם היו מוכשרים, שאפתנים, רובם ממוצא רוסי, וכמובן שכולם היו הומואים.
ברקו העיר פעם, קצת במרירות, שהביצה בזולה של ליאור נעשית עמוקה ומסריחה יותר מיום ליום, ועם הזמן גיליתי שהוא צודק.
מתחת לפני השטח רחשה הזולה של ליאור יצרים, רגשות פגועים, בגידות, אהבות ובעיקר חרמנות ללא מעצורים, ובכל זאת ביליתי שם הרבה ערבים מאושרים והייתי אסיר תודה שהתקבלתי לחבורה בלי שום שאלות למרות שהייתי נשא מבוגר, שמן, לא מוכשר, לא יפה, ובטח שלא יצירתי ושאפתן.
כטוב לבי בבירה סיפרתי לגילי, שנמנע באדיקות משתייה חריפה, על אודי – מר נשוי שלי – ועל התגובה המעודדת שלו לגילוי שאני נשא. "יפה מאוד מצידו שהוא לא זרק אותך מכל המדרגות, אבל אל תחשוב שיש סיכוי שהוא יעזוב את הבית בשבילך." הזהיר אותי גילי.
"אני לא רוצה שהוא יעזוב בשבילי את האישה והילדים." התגוננתי, "הוא רק יזיז שלי, זה הכל. אני לא מאוהב בו, אני פשוט שמח שהוא לא כעס שרימיתי אותו."
"אתה עושה בדיוק את אותה הטעות שאני עשיתי!" התפרץ גילי כמי שהנושא בוער בעצמותיו, "אתה מתפשר כי אתה חושב שלא מגיע לך יותר."
"אבל גילי…" ניסיתי להכניס מילה, אך לשווא, הוא כבר נישא על גל של זעם לא מרוסן שנצבר אצלו כנראה במשך שנים של תסכול.
"זו הבעיה אצל כולנו, חושבים שאנחנו לא שווים, שלא מגיע לנו משהו טוב, שאנחנו פגומים, דפוקים! כולנו מזוכיסטים עלובים."
"תסלח לי מאוד גילי, אבל אני לא מזוכיסט." התרגזתי, "מטומטם אולי, וחרמן בטח, אבל לא מזוכיסט, ומה שייך בכלל עניין הנשאות למזוכיזם?"
"מי דיבר על נשאים? דיברתי על הומואים. אנחנו כולנו דפוקים, בעלי יצר הרס עצמי, חסרי בטחון עם דימוי עצמי באדמה, שרוטים אחד אחד." השמיץ גילי בשטף את כל הקהילה, והוסיף שהוא שונא את כל ההומואים, שכל חברי הקהילה מופרעים, טיפוסים מגעילים אחד אחד, כולם סוטים ומטורפים.
"הנה הוא שוב מתחיל." נאנח ליאור, וסתם את פיו של גילי בכף ידו.
"ברקו!" צרח בקולי קולות, "בוא מהר, גילי שוב בקריזה."
ברקו ונרי ירדו לזולה, שילבו זרועותיהם בזרועותיו של גילי וגררו אותו במעלה המדרגות לדירה שלהם.
"מה קורה פה? מה הם הולכים לעשות לו?" התפלאתי.
"אל תדאג, הוא יהיה בסדר." אמר חומי בשלווה, "היום ברקו בתורנות גילי."
"תורנות גילי?" התפלאתי.
"כן, לפעמים הוא קצת… הוא עוד לא התאזן לגמרי עם התרופה החדשה שלו וצריך קצת… אתה מבין?"
"לא." הודיתי, "איזה תרופה?"
חומי נאנח ואמר שבקבוצה יסבירו לי, ובטח גם אני אכנס בקרוב לתורנות.
"חבל שאין קבוצת תמיכה גם בשביל ויאז'ות בודדות שרוצות רק צעירים." הוסיף בגיחוך עצוב ולקח עוד וודקה.
"במקום לשתות, תתקשר אליו." יעץ לו ליאור.
"לא רוצה." אמר חומי בעצב.
"תתקשר, תתקשר, הרי אתה מתגעגע אליו נורא."
"לא נכון." מחה חומי, אבל בסוף התקשר, וחצי שעה אחר כך הופיע כוכב – צעיר, יפה, חטוב, ומאוד מאוד מודע ליתרונות הגופניים שלו. יחד איתו באה כלבת פינצ'ר קטנה, מפונקת ומעצבנת שענתה לשם כוכבית.
הסתכלתי בגועל איך חומי מכרכר סביב כוכב, מתחנף אליו ומתנצל בפניו – אלוהים יודע על מה – ומבטיח לו שמחר, מיד אחרי העבודה, הם ילכו יחד לקנות לו את הז'קט עור החדש ואחר כך יאכלו במסעדה.
"אבל קבעת איתי ללכת לחדר כושר." מחיתי בחוסר טקט.
כוכבית נבחה עלי נביחות דקיקות מעצבנות, וחומי אמר שילך איתי פעם אחרת, נתן לי את הכתובת של המכון ואמר לי לחפש את יורי, ואז המשיך להתחנף במרץ לכוכב שסוף סוף הואיל בטובו להניח לחומי לחבק אותו.
אחרי שהם עזבו השתררה שתיקה מהורהרת בזולה ואז ליאור נאנח ואמר שהוא היה שמח להגיד כמה מילים קשות לכוכב למרות שבזמנו גם הוא היה כזה.
"איך כזה?" התפלאתי.
"חרא קטן ונצלן." אמר ליאור בקול מפוכח, ואז אמר שכואב לו הראש והוא צריך לקום מחר מוקדם והלך לישון.

"בזמן האחרון כמעט לא רואים אותך." אמרה לי אימא ערב אחד, כשעמדתי לצאת לפגישה עם אודי.
"כן, באמת נשאר ממני הרבה פחות." אמרתי והעפתי מבט גנדרני בדמותי שהשתקפה אליי בראי, צנומה הרבה יותר מכפי שהייתה רק חודש קודם לכן.
אם להודות על האמת, לא רק ההתמדה וכוח הרצון שלי גרמו להצטמקותי המהירה, אלא גם התרופות שלקחתי. הן לא רק צמצמו את נוכחות הווירוס בדמי, אלא גם הפחיתו פלאים את תאבוני.
גיליתי שאוכל שמן גורם לי לבחילות, ואם אני מפריז באכילת ממתקים, גופי מגיב מיד בשלשולים ובצרבות. בעל כורחי כמעט הייתי חייב לאכול רק אוכל דל שומן ומופחת סוכר, וגם זה במנות קטנות.
לא אחת שאלתי את עצמי מה יקרה אחרי שארזה די צורכי ואאלץ להמשיך בדיאטה הזו.
האם אני עלול לסבול לראשונה בחיי מחוסר משקל?
לא ידעתי, והעדפתי לא לחשוב על זה. הלעטתי את עצמי בויטמינים ותוספי מזון בריאותיים והתעמלתי בדבקות במכון הכושר. התוצאות נראו על גופי מהר מכפי ששיערתי – הכרס השתטחה, השרירים התבלטו, הליכתי הפכה קפיצית, וכל הופעתי נעשתה זקופה וצעירה הרבה יותר.
חומי, שעם הזמן הפך לידידי, היה מלא קנאה בהתחטבותי המהירה ולא הבין למה אני מרזה בקלות כזו, בעוד שהוא נלחם לשווא במשמניו. הוא הרבה לתנות באזניי את צרותיו עם אשתו לשעבר, הוריו החולים, בנותיו הקטנות ובנו אורי, שנולד לו מחברתו בתקופת היותו חייל ונכנס לחייו רק אחרי שהתבגר.
שמעתי הרבה על הצעיר הזה, שהיה כיום חייל והומו כמו אביו. חומי דאג לו מאוד וחש רגשות אשמה וחרטה על שלא ידע שנים כה רבות על קיומו – אימו הסתירה ממנו את הריונה והעדיפה להינשא לגבר אחר, מבוגר ועשיר יותר. רק אחרי מותו של אביו החורג, גילתה לנער את האמת.
"החיים שלך הם ממש טלנובלה." נהגתי להגיד לו כשהיה מתחיל לספר לי עוד אחד מהסיפורים המשפחתיים שלו בתקווה שזה ישתיק אותו, או יגרום לו לפחות לקצר, אבל לשווא. אחרי שנים של שתיקה והסתתרות בארון חומי היה חייב לשפוך את ליבו, ומכיוון שבן זוגו – כוכב הצעיר והיפה – השתעמם מהר מאוד מכל דבר שלא כלל בילויים, קניות וסקס, נשאתי אני בעול.
"אני לא מתכוונת לזה שרזית נורא." אמרה אימא, שדגלה בסיסמא – עד שהשמן ירזה, הרזה ימות – וכלל לא התלהבה מרזוני החדש, "אלא לזה שאתה כל הזמן מתרוצץ בחוץ. פתאום יש לך המון חברים חדשים."
"גם את נעשית מאוד עסוקה לאחרונה." מחיתי, "את כל הזמן במועדון שלך."
"נו, לקחתי דוגמא ממך." הצטחקה אימא, "זה שאני זקנה לא אומר שאין לי חיים."
"את לא זקנה." מחיתי, והתכוונתי לזה. אימא באמת נראתה טוב בזמן האחרון, התחלואים מהם סבלה כשהייתה לבדה נעלמו ובמקום להתלונן על כאבים ולרוץ מרופא לרופא, היא הצטרפה למועדון גיל הזהב, התעמלה בחדר כושר, הלכה לטיולים, להרצאות ולחוג ברידג', ואפילו עשתה לה מנוי לבריכה.
לאחרונה, מפאת עיסוקיה המרובים, היא ויתרה אפילו על מעקב צמוד אחרי חלק מהטלנובלות החביבות עליה.
"לדעתי את נעשית צעירה יותר מיום ליום." החמאתי לה, "וחליפת המכנסים הזו נראית עליך נהדר."
אימא צחקה, צבטה את לחיי, אמרה לי שאני חנפן ושלחה אותי לדרכי.
הלכתי לאיטי למשרדו של אודי, מהרהר בכך שלאחרונה הפגישות שלנו נעשו קצרות וקרירות למדי. הייתה לי הרגשה שמאז שרזיתי הוא היה פחות נלהב לראות אותי. האמת היא שגם לי כבר נמאס להתחבא כל הזמן במשרד שלו. ההפרדה הזו בין חיי החברה שלי לחיי המין קצת נמאסה עלי, ואחרי שכמה גברים במכון הכושר שלחו בי מבטים בוחנים (ונדמה לי שפה ושם אפילו קצת יותר מזה) התחלתי לחוש מעט פחות אסיר תודה על שהוא מואיל בטובו להיות איתי.
לא ממש התפלאתי כשבדרך למשרדו הוא התקשר להגיד לי שקרה משהו לא צפוי והוא מבטל את הפגישה. מאחר וכבר יצאתי מהבית והייתי לבוש ומוכן לבילוי, החלטתי לקפוץ לגילי ולהזמין אותו לסרט או סתם לטיול. הדרך לדירתו של גילי עברה ליד משרדו של אודי ומתוך הרגל הרמתי את מבטי כלפי מעלה אל הקומה בה היה המשרד שלו. לתמהוני ראיתי שיש אצלו אור. בעודי מביט תוהה בחלון המואר, עברה בו צללית לא מוכרת של גבר חשוף גו ולפתע האור כבה.
היה לי ברור לגמרי מה פירוש הדבר.
במקום ללכת לגילי הסתובבתי לבד ברחובות, חש מושפל, מדוכא, שמן, מכוער וזקן. נכון שאודי לא היה ממש בן זוגי וכל היחסים ביני לבינו התרכזו בסקס בלבד, אבל חיבבתי אותו וחשבתי שהוא מחבב אותי, או לכל הפחות רוחש כלפיי מעין ידידות. החלפתי בגבר אחר, ועוד בצורה מכוערת כזו, מאחורי גבי, גרמה לי להרגיש רע מאוד.
"בחייך! הבן אדם הרי בוגד באשתו, אז מה הבעיה שלו לבגוד גם בך?" אמר גילי שהגעתי אליו בסופו של דבר, עייף ומדוכדך.
"כן אבל… אבל…"
"הרי לא חשבת שיום אחד כשהילדים יהיו גדולים הוא יעזוב את הבית בשבילך." לעג לי גילי, והיה לי ברור שהוא מדבר יותר על עצמו מאשר עליי.
"חשבתי שיש ביני לבינו איזה סוג של ידידות או משהו כזה." ניסיתי להבהיר לעצמי את פשר העצבות שקפצה עליי כשהתברר לי שאודי מעדיף אחר על פניי.
"אני לא מבין למה הוא לא אמר לי שהכל נגמר? למה הוא שיקר לי?"
"כי הוא שקרן! הוא פשוט כזה וזהו, וזה שיש לו אחר לא אומר שהכל נגמר. אני בטוח שאתה יכול להמשיך להיפגש איתו."
"השתגעת?" נבהלתי, "אני לא רוצה לראות אותו יותר."
"למה לא? אני מכיר את הטיפוס, הוא בטח זיין אחרים חופשי כל הזמן. גם אם תגיד לו שאתה יודע הוא יתפלא למה אתה לא רוצה להזדיין איתו יותר."
"אין מצב שאני נפגש איתו שוב." התעצבנתי, "אפילו לדבר איתו לא בא לי, שילך לעזאזל!"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il