תפילין

30/03/2017

המוח צועק והנשמה זועקת

הם מתבוננים בי. מחכים. כולם מסתכלים עליי, אותו מבט של החרדים באוטובוס – מסתכלים על הזר המוזר.

אני יודע למה הם מחכים. הם בוחנים אותי, תוהים אם אני אחד משלהם.

אני פותח את מכסה התפידנית. מסיר את המכסה ביד רועדת.

לא! אני לא רוצה. אני לא רוצה. המוח צועק והנשמה זועקת.

אבל הפה לא אומר כלום. רק היד רועדת קמעה ומביעה את זעזוע הנפש. הם מחכים בדממה אילמת, פניהם קפואות וקשוחות. כל אחד ואחד מהם מביט בי באיבה מאופקת. אני מתיר את רצועות התפילין ומניח להן להיצמד לגופי.

התפילין מטפסות עליי. אני נלחם, נאבק בהם עד חורמה.

התפילות כורכות את יריעות העור מסביב לידיי, לראשי. נכרכות בחוזקה. עוצרות לי את הדם ומשאירות סימנים כהים בכל מקום שבו הם נוגעות. מטפסות עד צווארי ומתפתלות כעניבת חנק. אני מרגיש את האוויר הולך ואוזל. את ריאותיי מתפוקקות. ראייתי מתערפלת ורק עלטה מוחלטת אופפת אותי.

מחשבותיי נזרקות לתהום הנשייה. תקוותי מתנפצות בשעה שהתפילין מסיימות לעטוף אותי. ליבי מתקשה לקרח.

התפילין מסיימות לעשות בי את זממם. ואני נותר כבוי. רובוט. מכונה.

אני חלול ומחולל מרגשות. אני לא אני.

אני בן ישיבה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il