דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
29/09/2016
בדרך לביתו ברמת השרון ראה את המשוגעת. המשוגעת תמיד הייתה שם מאז שהייתה ילד, ובאורח פלא המראה החיצוני שלה לא השתנה לאורך השנים. אותו שיער בהיר מתולתל, אותן עיניים בורקות מתחת לזגוגיות המשקפיים, אותם לחשים שהופנו תמיד לעוברים ולשבים, כאילו האשימה אותם במשהו.
פעם עלתה לאוטובוס שישב בו. הנהג ניסה לסלק אותה אבל היא נדחפה פנימה ללא הזמנה. רועי התיישב באחד המושבים שמאחורי דלת היציאה מהאוטובוס וחשש שהיא תתיישב לידו, אבל היא לא התיישבה. במקום זה נעמדה במרכז האוטובוס.
רועי בהה באוויר, ושמע את הלחשושים שלה מתחילים להסתלסל סביבו.
היא לחששה: "אתה צריך לצאת מפה, אתה צריך לצאת מפה, אתה שומע אותי?" הוא שמע את הלחשושים נהפכו ללחישות רמות, ולמילים ברורות, ואפילו לצעקות, "תצא מפה, תצא מפה."
עכשיו הפנה את מבטו לעבר דמותה, אבל לא הסתכל עליה, לא על הפנים לה, רק על הגוף המתנועע. היא לא אחזה במוטות התכולים של האוטובוס והניחה לדרך לסחוף אותה מפה לשם. רק דבר אחד היה יציב באותו רגע – המבט הזועם שנעצה בו. הנהג צעק: "די, את תשתקי שם או שאני אעיף אותך מפה!" אבל היא לא התייחסה, לא אליו ולא לנוסעים האחרים.
קצב הנסיעה נעשה מהיר. הטלטולים של האישה נעשו יותר ויותר דחופים, הצעקות יותר ויותר גרוניות וחייתיות. רועי התיק את מבטו מהמשוגעת והסתכל על הנהג. הנהג השיב לו מבט נחוש. רועי ידע שהרגל שלו על דוושת הגז. הכביש התפתל. האישה היטלטלה לכל הכיוונים, כבר לא נותר לה כוח לצעוק. היא נחבטה ברצפת האוטובוס הדביקה כמו הייתה שק תפוחי אדמה, ופרצה בבכי סמיך. שני גברים התקרבו אליה והרימו את גופה הכבד. דלת האוטובוס נפתחה בנפיחה. רועי יצא. זאת לא הייתה התחנה שלו בכלל.
הוא תהה אם המשוגעת מזהה אותו. היום היא הייתה שקטה יחסית. הוא שמע אותה מלחששת, אבל לא הצליח להבין מה היא אומרת בדיוק. הסוויטשירט האדום שלה, של חברת אדידס, היה פתוח. מתחתיו הייתה חולצה ירוקה שעליה היה כתוב: "ערוץ הילדים – המקום האמיתי". היא ורועי חלפו אחד על פני השנייה, והפעם כלום לא קרה.
השמים היו תכולים מדי. האביב הגיע והוא הרגיש איך פריחת האביב מטשטשת. קבוצה של ילדים עברו לידו עם כדורגל ואכלו קרטיבים. קרטיב לימון, קרטיב משמש, קרטיב דובדבן. הוא רצה גם. מאחד הבתים נשמעה מוזיקה. הוא התקרב לרחוב שלו. לפני שפנה ימינה שמע מאחוריו קול צעדים. הוא הסתובב. המשוגעת רצה לעברו ריצת אמוק.
בתחילה קפא. כמה שניות לפני שהגיעה אליו, הבין שהיא מתכוונת להתנגש בו. בראשו פעמה כבר המכה. ברגע האחרון הוא זז והניח לה לפרפר באוויר.
אחר כך התקדם ברחוב ונכנס לבניין. אצבעותיו הקישו את הקוד הסודי. האגודל הזמין את המעלית. המעלית הגיעה. הוא נכנס. הרצפה הירוקה כהה, מעקה הנחושת, שוב מגע האגודל בברזל הקר. קומה ארבע. הוא הביט בעצמו במראה. הייתה לכל פעולה חשיבות מיוחדת באותו הרגע, כאילו הוא עושה אותה בפעם הראשונה, אבל זאת לא הייתה הפעם הראשונה, אלא האחרונה.
הוא פתח את דלת הבית בזהירות. פתוח. זה שימח. הרבה פעמים אימא שלו הייתה משאירה סגור, סתם ככה, והוא היה נעמד ליד הדלת ומתחיל לחטט בתאי התיק בחיפוש אחר המפתח. היה שקט נעים של בית. אימא שלו חידשה את הפירות בקערה על שולחן האוכל. הוסיפה תפוחים ולימונים והכול הדיף ריח של רעננות ושל פריחה, אותה פריחה מסממת מחניקה שגרמה לו להתעטש שוב ושוב, שהפכה את אפו לאדום. הוא הניח את תיקו על אחד הכיסאות השחורים, הגבוהים. "שלום," אמר בקול רם אך מהסס. ההברה הראשונה נהגתה בהתלהבות ובביטחון, אבל השנייה כבר קרסה לתוך עצמה.
הוא לא קיבל תשובה, למרות שידע שהיא בבית: תמיד ידע לזהות מתי היא בבית ותמיד ידע לזהות את ההיעדר, כי תמיד קיווה שלא תהיה שם. הנוכחות שלה – הבגדים הכהים הרחבים, הבושם ששמה, המלמולים שמלמלה לעצמה – הכול היה עוטף וחונק.
עכשיו שמע אותה משתעלת. הוא שמע שהקול מגיע מכיוון החדר שלו והניח שהיא שוב מנקה שם. הוא שנא את הניקיונות האלה שלה. היא סירבה לקחת עוזרת בית, ובמקום זה הייתה מנקה בעצמה, מסתובבת בבית עם הבגדים הכהים הבושם המלמולים חזקה ושתלטנית כמו פריחת אביב ומנקה, והוא עובר מחדר לחדר במאמץ לא לשאוף את הרעל המפעפע.
הוא נכנס למטבח ומזג לעצמו כוס מים. הזרם היה חזק מדי, והרתיע. חולצתו הלבנה נרטבה. הוא שתה את המים לאט לאט והניח את הכוס ליד הכיור. אחר כך פנה לכיוון החדר. אימא שלו עמדה שם. שערותיה האפורות היו אסופות בקוקו מרושל, והיא לבשה, כמו תמיד, את אחת השמלות הפרחוניות שלה. כשרועי הלך ברחוב או נסע באוטובוס הוא הסתכל בלי משים על בגדים שהיו עליהם דוגמאות של פרחים, וראה שפרחים יכולים גם לשמח.
היא סידרה את הארון שלו. "היי אימא," אמר שוב.
"שלום." אמרה לו מבלי להביט. הוא שם לב שהיא לא סתם מסדרת את הארון, אלא מקפלת בגדים ומשליכה אותם לתוך מזוודה. הוא התקרב. כשנכנס לתוך החדר ראה ששולחן הכתיבה שלו ריק מחפצים.
"אימא? מה את עושה?"
"תעבור לגור אצלה."
"מה? אצל מי?"
"אצל החברה שלך." השיבה.
"מה אתה מסתכל עליי ככה. גם ככה אתה אצלה כל היום. עכשיו תוכל להיות איתה כל הזמן."
"אימא, זה לא… בואי נדבר."
"אין על מה לדבר."
הוא ראה את עצמו מבחוץ, וידע שהוא כבר כמעט גבר. הוא היה גבוה בהרבה מאמו, ובכל זאת לא היה לו מה לעשות באותו רגע. רק לעמוד ולהסתכל עליה.
בסוף הוא הלך לסלון. בדרך שוב תקף אותו צמא והוא נכנס למטבח לשתות כוס מים. זה יעבור לה. הוא ידע שזה יעבור ובסופו של דבר היא תיתן לו להישאר. היא לא תוכל להסתדר בלעדיו. אבל המילים האלו שאמר לעצמו לא הצליחו להרגיע או לנחם. הייתה תחושה לא מוצדקת של מחנק בגרון, משהו שבכלל לא היה אמור להרגיש באותו רגע. זה בסך הכול היה עוד אחד מההתקפים שלה, והוא ידע את זה.
הוא פרש את העיתון של סוף השבוע על הברכיים ופתח בעמוד אקראי. היה שם ראיון עם דוגמנית (הוא הכיר אותה, והיא הייתה נחמדה מאוד, אבל לא כל כך יפה בעיניו, היה משהו לא נעים בפנים שלה), והוא ניסה לקרוא אותו בתשומת לב. אם היו מבקשים ממנו לסכם את הדברים שאמרה היה מבצע זאת בהצלחה.
אחרי שקרא את הכתבה עבר להורוסקופ. קרא את התחזית של מזל דגים, שניבאה הצלחה כלכלית ליוזמה חדשה. אחר כך עבר לטור שסגר את העיתון. כשהיה באמצע הקריאה אימא שלו הופיעה עם המזוודה. היא נראתה מפויסת.
"אתה יכול להחזיר את זה לארון," אמרה לו, ונכנסה למטבח.
היה בו זעם קהה. בשנייה הראשונה נשאר לשבת על הספה והרגיש איך הוא שוקע לתוך עצמו. רגע לאחר מכן הוא הרגיש שהזעם הקהה הולך ומתגבש, והוא קם, לקח את המזוודה וטרק אחריו את דלת הבית. היה במשבר הזה משהו משכר, ממש כמו אותה פריחת אביב מחניקה מסממת שלא יכול לה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il