דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
06/10/2016
"אופס!" אלי הפיל בקבוק קולה פתוח על השולחן. בגדיו של אלעד, שישב ליד רועי, נרטבו. גם חולצתו של רועי נרטבה, עכשיו הרגיש דביקות. כולם מיהרו להגיש לאלעד מפיות. אלי צחקק בקול רם.
גל גלגל עיניים ונאנח. רועי שאל את עצמו למה הוא כל כך מתעצבן. לא עליו שפכו קולה. חוץ מזה, זאת לא אשמתו של אלי שיש לו פיגור.
ג'וש היה הראשון לחדש את השיחה. היו לו שני מבטאים, מבטא אמריקאי ומבטא הומואי, שהשילוב שלהם עורר ברועי רוגז. הוא סיפר משהו, ורועי הכריח את עצמו להקשיב. בשיחות של אחד על אחד הצליח להתרכז הרבה יותר.
ג'וש סיפר: "אז אני ראיתי את דן במסיבה הזאת, והייתי פשוט בשוק! אתם הייתם צריכים להיות שם גם, כולם היו סביבו, כולם! הוא שכב עם חצי מהמועדון!"
כולם צחקו. דן, המדריך, עורר את הסקרנות של כולם. היה בו משהו מושך, גם בנתונים החיצוניים היבשים – הגובה, החיוך היפה, השרירים – אבל גם במה ששידר. הביטחון העצמי נטף ממנו, ורועי תהה איפה נמצאת הרכות שמתחת לשרירים, הרעד שהקול הבוטח מכסה. ואולי בכלל אין רכות, אולי אין רעד.
אלי אמר: "איך הפתעתי אתכם כשהשפרצתי את הקולה מקודם, נכון? אתה," הצביע על אלעד, "היית ממש מופתע. אני עשיתי את זה בכוונה, אני עשיתי את זה בכוונה, אני רציתי שאתם תהיו מופתעים מזה." ושוב הוא צחק את הצחוק הצורמני והרם שלו. רועי ניחש שהצחוק הזה מעורר בגל גועל, וזעם.
"טוב, נצא להסתובב?" ציווה גל.
רועי לא הבין אם גל רוצה לסיים את המפגש החברתי, או אם באמת מתחשק לו להסתובב איתם ברחוב. כך או כך, הוא הבין שזה מה שעושים כי ככה גל אמר, ולא היה אכפת לו לציית. גם כשציית לאנשים כריזמטיים ממנו, זה לא היה מתוך פחד או הערכה, אלא יותר מתוך השלמה.
"סליחה!" אמר ג'וש וזקר את אצבעו. "אפשר חשבון?"
אחד המלצרים, בחור צעיר ששיערו עמד בתספורת קוצים, הניח את לוחית המתכת עם החשבון על השולחן. כולם הניחו כרטיסי אשראי ושטרות, והמשיכו לדבר.
רועי הסתכל עליהם מהצד, וידע שהוא לא הכי שקט בשולחן. דורון, הבחור הזה שנדבק לגל, נראה מכונס יותר. הוא גם לא היה הכי מוזר. אלי תפס את המשבצת הזאת. ובכל זאת רועי ידע שמצפים ממנו להתנהג אחרת. להיות יותר מעניין, לספר המון סיפורים, להיות מצחיק, להיות מושך. הוא ידע שהוא בן אדם יבש ומשעמם, ההיפך הגמור מהתדמית הטלוויזיונית שנוצרה לו.
לא חושבים עליך שום דבר, אין דבר כזה תדמית טלוויזיונית, הוא שמע את הקול הפנימי מדבר אליו, קולו שלו שהתערבב עם הפיכחון של בן ותובל בטון הזועף של אימא. רק ילדים צופים בתוכניות שלך.
פתאום קלט שג'וש מדבר אליו. "זה נכון?"
הוא התנער. "מה נכון?"
"בטח אתה מקבל המון הצעות…"
"איזה הצעות?"
כולם צחקו.
הוא הסמיק. "לא המון."
"נו, די, לא צריך להתבייש! מותר לספר לחברים שלך."
אלי בהה בו בסקרנות. גם דורון ואלעד נעצו מבטים. רק גל אמר: "תרדו ממנו, מה נסגר אתכם. איפה המלצר הזה? שעה אנחנו מחכים לחשבון."
אחד המלצרים ניגש אליהם אחרי שתי דקות. "כמה לקחת?"
"רגע, תיתן לי ואני אסדר לך הכול, הכול!" אמר ג'וש. "מהכרטיס הזה, קח ארבעים וחמש. מהכרטיס הזה, איך קוראים לו… רונן, נכון? אה, דורון? כמה? זה הכול? מה, אתה קמצן? סתם, בצחוק. מהכרטיס של רונן תיקח שלושים ושש. מהכרטיס הזה…"
"הוא הומו בוודאות." אמר ג'וש כשהמלצר הסתובב, והדגיש כל הברה במילה "בוודאות".
"איך אתה יודע?" שאל אלעד.
"אני רואה דברים כאלה." אמר ג'וש. "מה נראה לכם, איך הצלחתי להשכיב את הבוס שלי?"
"מה, מה?" התערב גל בשיחה. "על מה אתה מדבר?"
רועי חשב על בן. יושב עכשיו לבד בחדר החשוך שלו וכותב שירה.
המלצר חזר עם כרטיסי האשראי. אחרי דיון קצר על גובה הטיפ (גל אמר שצריך לתת יותר טיפ, שאסור לצאת קמצנים למרות שהמלצר היה לא בסדר והתעכב עם החשבון) הם יצאו לרחוב.
רועי היה הראשון שיצא מבית הקפה. האוויר הקריר, הסתווי-חורפי, נעם לו.
"בוא נלך מהר, אנחנו חייבים להיפטר מאלי." אמר גל בקולו הקר, שקשיחותו העבירה ברועי סוג של צמרמורת. הוא ידע כבר שבגל אצורה אלימות.
"הוא לא מפריע לך?" שאל גל כשראה שרועי לא מגיב.
"מי?"
"מה מי? אלי."
"קצת." אמר רועי. "מה יש לעשות כבר."
"תשמע, אני באמת לא נגדו באופן אישי, אני חושב שצריך לדאוג לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, לי יצא לעבוד כמה פעמים עם אנשים כמוהו, אבל בקבוצה הזאת הוא לא כל כך מתאים, אתה רואה ש…"
"רועי, רועי, חכו לי!" קרא אלי.
"לא תודה." אמר גל ועבר לדבר עם חברים אחרים מהקבוצה, כנראה על עניין הטיפים הנדיבים שהיה לו חשוב במיוחד. אלי נצמד לרועי.
"אני גם יהיה שחקן." הכריז אלי.
"באמת?"
"כן, אני כבר נרשמתי לחוג למשחק מול מצלמה, אני יש לי כישרון טבעי לזה, יש אנשים שיש להם פחד במה אבל לי אין."
"אה. יפה, אלי. כל הכבוד לך."
לרגע הרגיש רועי התרככות פנימית, חיבה מפתיעה. אולי הוא לא בן אדם רע כמו שנדמה לו.
"וואי, זה רועי שוסטר!" הוא שמע קולות צווחניים מאחוריו. הוא הסתובב וראה שתי ילדות. פניו קרנו.
"אפשר סלפי?" שאלה אחת מהן.
הן כרכו את זרועותיהן הדקיקות סביבו. הוא חייך.
"וואי, תודה! אתה באמת מהמם גם במציאות! ואתה גם משחק מעולה."
"תודה רבה!"
הוא הרגיש את הבחילה שתמיד הציפה אותו כשחלקו לו מחמאות. אותה הבנה שהוא בכלל לא צריך את זה, שאין לו בכלל צורך בתשומת הלב הזאת. ובכל זאת, אמר לו פעם בן בקולו החורך, החודר, בכל זאת אתה רעב לדברים האלה.
נראה שהאירוע הזה הסתיים, הבנות לא היו מהנודניקיות, הן התכוונו להמשיך ללכת, אבל אז אלי אמר: "עכשיו תצטלמו איתי."
הן צחקקו במבוכה.
"אתן רוצות? אתן רוצות?"
"אנחנו לא מכירות אותך." אמרה אחת מהן, דווקא השקטה יותר, שהייתה בחורה כהה, נמוכה ומעט רחבה. היא אמרה את זה בעדינות, אבל אלי לא הרפה.
"לא רוצות? אני גם יהיה מפורסם. אני כבר מפורסם. אני יודע לחקות קולות. קולות של מפורסמים וגם של כלי רכב. לא מאמינות לי? אני יעשה חיקוי של אמבולנס."
הוא צפצף כמו אמבולנס. כולם נעמדו והקשיבו. הבנים מהקבוצה. הנערות שנקלעו לתקרית. העוברים והשבים. נער מפגר אחד עומד ומצפצף כמו אמבולנס.
"די!" רועי שמע את עצמו אומר. "די, תפסיק עם זה כבר, הבנת אותי?"
שתיקה שררה. הבנות חמקו כמו ציפורים מבוהלות. הבנים המשיכו ללכת. רק רועי ראה את העלבון החטוף שנצרב בפניו של אלי. לא עלבון חריג. בטח עוד עלבון מבין העלבונות שספג בחיים העלובים שלו. ובכל זאת.
"כל הכבוד." לחש לו גל כשנפרדו לשלום באותו ערב. "אין מה לעשות, צריך לשים לו גבול."
רועי לא הבין למה התפרץ ככה. זה לא היה צריך לקרות.
הוא לא הצליח להירדם. האלימות של גל. הפנים החבוטות של אלי. תחושה עמומה שמשהו זז בערב הזה. אבל מה?
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il