דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
13/10/2016
גל ישב במקום הקבוע, בפינה שלהם על הדשא. הוא הוציא את הסמארטפון מהכיס וראה שכבר שבע שלושים ושתיים. לרוב, רותם הוא זה שמחכה לו, תמיד זה נראה כאילו הוא יושב כבר שעות על הדשא ומחכה לרגע שגל יגיע. מה קרה הפעם? גל בהה באוויר ובלבו כרסם חשש.
הוא זיהה את רועי משמאלו, ממלא מים בברזיה. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס. תמיד התלבש מרושל.
גל קם והתקרב אליו. הוא חייך לרועי. רועי חייך אליו בחזרה, חיוך נעים, נוכח-לא נוכח.
"מה קורה?" שאל גל וחיבק את רועי. הוא הרגיש את גופו של רועי מתקשח. גל נצמד עוד קצת, ואחר כך הרפה.
"מה נשמע גל?"
"מעולה," ענה גל, והוביל אותם לאותו מקום שבו ישב קודם. "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?"
"סתם, לא היה לי מה לעשות אז באתי." אמר רועי.
"אחלה."
"מה איתך? למה אתה פה?"
"אה, אני…" גל הרגיש שקולו רועד. "אני נפגש פה עם רותם לפעמים."
עד עכשיו, אף אחד לא שם לב שהם נפגשים. זה היה הסוד שלהם. לגל כמעט לא היו סודות, אבל המפגשים עם רותם היו משהו אחר, כאילו היו רק שלו.
"מה זאת אומרת?" שאל רועי, ונעץ מבט עמוק בעיניו של גל. גל הרגיש לרגע כאילו התנשקו.
"איזה רותם, המדריך?"
"כן, המדריך." השיב גל, ועכשיו הרגיש מידה של שמחה וגאווה. למה לא, בעצם? במה יש לו להתבייש? להיפך, זה מגניב שהוא החניך שהכי קשור לרותם.
"איך זה קורה, אתם קובעים מראש?" התעניין רועי.
"לא קובעים, אנחנו מגיעים יותר מוקדם, ומדברים."
"וואו, ככה באופן אישי?"
"כן, יש בינינו קשר מיוחד." אמר גל. "אני יודע שכולם מריירים רק על דן, אבל האמת היא שרותם הרבה יותר שווה ממנו."
"וואלה," אמר רועי, והניד את ראשו לאט, בהפתעה.
"כן, באמת." אמר גל. "הוא ממש… הוא מייעץ לי בהרבה… טוב, לא מייעץ, הסתדרתי בחיים שלי גם לפני שהכרתי את רותם," הוא צחקק, "אבל בוא נגיד שיש לנו שפה משותפת."
"לא נראה לי שהוא מדבר עם מישהו אחר מהחניכים."
"לא, בטוח שלא," אמר גל. "ככה זה כשיש קשר מיוחד. אולי בקבוצה לא רואים את זה בכלל, בטוח שהפתעתי אותך עכשיו, אבל יש לנו קשר מיוחד."
רועי פתח את הרוכסן של תיק הצד שלו. "הוא חכם נורא, ומקשיב מדהים. הוא יכול להקשיב לי שעות. זאת תכונה נורא חשובה לדעתי." הוא נעצר כשראה את רועי שולף קופסת סיגריות מהתיק שלו. "אתה מעשן?"
"כן." אמר רועי. "לא הרבה. סיגריה ליום. אבל אני אעשן כבר אחר כך."
הוא החזיר את הקופסה לתיק.
"תודה." אמר גל. "זה באמת מפריע לי, העשן הזה של הסיגריות, זה מגעיל, איך אנשים יכולים לעשן? לפחות אתה מאלה שקצת מתחשבים."
"אני משתדל."
"כן, זה לא טוב לעשן, לא בריא. אבל מילא, אם מישהו רוצה להרוג את עצמו שיעשה את זה, מה אכפת לי, העיקר שלא יהרוג אותי על הדרך. חברים שלי כבר הפסיקו לעשן בזכותי. אבל אתה תעשה מה שאתה רוצה. רק לא לידי בבקשה, אף פעם."
איפה רותם לעזאזל. מה יקרה אם הוא יבוא דווקא עכשיו, הם ידברו או לא ידברו?
"אין בעיה."
"משגע אותי שאני יושב באיזה מקום ציבורי, נגיד שאני במסעדה, או מחכה לאוטובוס, ופתאום איזה חצוף אחד מוציא סיגריה ומעשן. מה שעובר לי בראש זה – אני צריך להעיר לך? אימא שלך הייתה צריכה לחנך אותך, לא אני."
רועי הקשיב לו בתשומת לב. לגל היה נדמה שהוא אפילו דומע קצת.
גל רצה לזיין גברים, אבל הוא כמעט לא דמיין את עצמו מתנשק עם מישהו. הרעיון להחליף רוק עם בן אדם אחר תמיד הגעיל אותו. גם עם יערה זה לא היה לו נעים.
"טוב, אחי, נראה לי אני אכנס פנימה." אמר רועי, וגל, שנדהם לרגע מה"אחי" הזה, הביט בשעון המחוגים שהכביד על פרק ידו ושאל: "למה? יש עוד עשרים דקות."
"בא לי לחכות בפנים."
"טוב," אמר גל, והביט ברועי, חולצה לבנה רחבה ומכנסי ג'ינס בהירים, מתרחק אל הבניין. "אחי," אמר לעצמו בשקט.
איזה בחור מוזר.
הוא הוציא את הסמארטפון ובדק מה השעה. איפה רותם? מה יש לו? עכשיו הרגיש מרוגז ממש.
גל בדק מה חדש בווטסאפ, בקבוצה של "משישי לשישי" כבר נקבע שייפגשו מחר. יופי, לפחות זה. הוא הצליח להעביר לחברים שלו את המסר שהוא לא מתכוון לארגן אותם יותר, נמאס לו, שמישהו אחר ייזום פעם אחת.
שבע ארבעים ושמונה. הוא שוטט על רשימת אנשי הקשר. רותם קליגמן. למה רועי הלך ככה? מה הבעיה של הבחור הזה?
נהיה לגל קר. השיערות הבהירות על רגליו הארוכות מתחת למכנסיים הקצרים סמרו. הוא הרים את מבטו מהסמארטפון וראה את רותם בקדמת הבניין, מדבר עם אלעד וג'וש.
גל קם במהירות וחצה את הגן.
"היי!" קרא גל, עדיין מרחוק, והתקדם בצעדים ארוכים.
"שלום!" אמר רותם, וההתלהבות בקולו הייתה כנה כל כך, שגל חיבק אותו ושכח מיד שאיחר לו. נעים היה להרגיש את גופו העוטף של רותם. הוא לבש סתם בגדים, סוודר שחור, מכנסי בז' ארוכים, אבל זה נראה טוב עליו.
"מה קורה," אמר גל לג'וש ולאלעד וחיבק אותם בחטף. לרגע נזכר במה שג'וש סיפר להם לפני כמה שבועות, על הרומן עם המנהל שלו בעבודה, והתמלא קנאה. למה יש אנשים שיודעים לחיות. זה הגיל לעשות דברים כאלה, ורק הוא תקוע.
"בא לך לשבת?" שאל גל את רותם, והקפיד שקולו יישמע טבעי, כאילו הוא מדבר עם חבר, לא עם מדריך.
"בטח," אמר רותם. "לי ולגל יש שיחה אישית." הסביר לג'וש ולאלעד, וגל חייך אליהם.
הם הלכו למקום הקבוע. גל ידע שיישמע כבד אם יאמר שחיכה לו, אם ישאל אותו למה איחר הפעם. זה לא היה יפה מצדו, גל לא אהב איחורים, אבל הפעם הוא החליט להבליג, מה יש, זה לא סיפור. וחוץ מזה רותם הוא לא כמו כולם.
"מה שלומך?" שאל רותם כשהתיישבו. גל שכח שוב מכל המחשבות הטורדניות. היה לרותם קול מאוד נעים, גבוה קצת אבל עם זאת גברי, ובעיקר רגוע, האופן בו הגה את המילים היה מאוד נינוח.
"בסדר," אמר גל, "קודם ישבתי פה עם רועי. טוב, לא ישבתי. הוא בא לפה במקרה."
"מגניב, היה לכם נחמד?"
"תכל'ס, לא ממש. לא יודע מה הסיפור שלו."
"מה זאת אומרת?" שאל רותם, וגל הרגיש את הצחוק, צחוק של חיבה, ממש לא של ביקורת, בקול שלו.
"התחלנו לדבר, פתאום אחרי כמה דקות הוא הלך, באמת לא יודע מה הסיפור שלו."
"אולי הוא סתם היה צריך ללכת."
"יש מצב. לא יודע."
"תגיד, לא קר לך?" הצביע רותם על רגליו של גל.
"מה? למה?"
"סתם, מכנסיים קצרים באמצע החורף, נראה לי טיפה חריג."
"זה לא אמצע החורף," אמר גל, וצחק בקול גבוה מהרגיל. צחוק צווחה.
"לא אמצע החורף, אבל בטח לא קיץ. אני רציני, אני דואג לך."
הוא אמר את המילים האלו בטון חמור, ויחד עם זאת בחיבה, כאילו המילים "אני דואג לך" היו העיקר במשפט הזה, ולא כל מה שנאמר קודם לכן.
"לדעתי יש לך ולרועי הרבה משותף."
גל הופתע. "לא נראה לי. הוא קצת קר."
"לפעמים אנשים שנראים קרים יכולים להסתיר הרבה חום." ענה רותם. "ובכלל, אתם צריכים להתחבר אחד עם השני. צריך להיות לכם אכפת אחד מהשני."
"על מי אתה מדבר, על רועי ועליי?"
"גם, אולי, אבל גם באופן כללי. אתם צריכים להיות קבוצה. לתמוך זה בזה."
"ברוב הפעמים אנחנו יוצאים אחרי המפגשים."
"באמת?"
"כן."
"כולם?"
"ברור, מה…"
"יש לי הרגשה שלפעמים אתם קצת סלקטיביים. מה עם אלי? למה אתם מתייחסים אליו כאילו הוא איזה גלגל חמישי?"
"אנחנו לא…"
"אני כל פעם מסתכל עליכם כשאתם יוצאים מפה בערב. זה נהדר שאתם יוצאים ביחד. אבל למה אתם תמיד משאירים אותו מאחור? כל פעם הוא צריך לרדוף אחריכם. אתה חושב שהוא לא מרגיש את זה?"
גל הרגיש שהראש שלו מתפוצץ. מילים, מילים, מילים. מאיפה באו כל המילים? הוא רק חיכה שרותם יפסיק לדבר. וכשזה קרה, הוא לא ידע מה להגיד.
"אתה יודע שזה לא רק אני," אמר לבסוף.
"מה לא רק אתה?"
"זה כולם, אף אחד לא ממש חבר שלו."
"אתה יודע, גל, פעם אמרת לי שאתה זה שמחליט בסוף."
"מה אמרתי?"
"שאתה זה שמחליט בסוף. שאתה מסוג האנשים שיכול להוביל חברים שלהם. גיליתי שזה נכון, אתה באמת מאוד דומיננטי בקבוצה הזאת, מהרגע שהצטרפת דברים השתנו. למה אתה לא מנצל את ההשפעה שלך לטובה? זה באמת מאכזב. התאכזבתי ממך."
הוא קם באחת. אחר כך אמר: "אל תיפגע, כן? אם לא הייתי מאמין שאתה יכול לשמוע את זה, לא הייתי אומר לך. עכשיו בוא ניכנס פנימה, מתחילים עוד חמש דקות."
"אני תכף בא." אמר גל.
"סבבה."
גל הרגיש את השנאה מציפה אותו. איך הוא מעז לנזוף בו ככה, כאילו הוא איזה מחנך דגול. הוא היה צריך לסתום לו את הפה. מה הוא עוקב אחריהם בכלל, ההומו הזה, הייתי צריך לדעת שכל זה סתם.
הוא קם. בדרך העיף מבט על הבניין שבו ישבו תמיד. עכשיו דולק שם אור. הכיבוד מסודר על השולחנות. הרגשה של בית. בטח הם לא יודעים למה הוא לא שם. אחר כך הלך לתחנת האוטובוס. נראה מה רותם יגיד, היום אף אחד לא ייפגש עם אף אחד אחרי שהפעילות תסתיים, בלעדיו הם לא יוכלו להסתדר לשנייה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il