תרגיל באמפתיה – פרק יב'

14/11/2016

מינמליזם

רותם פתח את הדלת וגל נכנס פנימה. רותם הסתובב אליו וחייך חצי חיוך. גל הסתכל עליו ואולי חייך. אחר כך נכנסו לעומק הדירה והתיישבו מסביב לשולחן האוכל.

גל הבחין שהוא גבוה מרותם, אבל גובהו הפך אותו הפעם לחשוף מדי.

"וואו, קטן כאן," העיר גל, ומיד התחרט.

"נכון. אני כבר קלטתי לפני הרבה שנים שדירות שותפים זה לא בשבילי. אני צריך מקום משלי, לא אכפת לי גם אם זה מקום קטן."

גל הסתכל מסביב. הכול היה נקי, מסודר, פשוט. השמיכה המקופלת על המיטה. שולחן הכתיבה. שולחן האוכל. הוא נזכר בחדרו המבולגן, זה שאימא שלו סידרה עבורו.

"הסוד שלי בחיים זה מינימליזם." אמר רותם. "לא צריך כל כך הרבה דברים בחדר, לא צריך כל כך הרבה רכוש. בגדים, למשל, זה סתם מעיק. קח לדוגמא את מארק צוקרברג, לא שהוא ממש דוגמא אישית למשהו, שמת לב מה הוא לובש?"

גל ניסה לאמץ את מוחו. מי זה מארק צוקרברג?

"חולצת טישרט אפורה ומכנסי ג'ינס. כל יום. הכי פשוט. ופשטות זה באמת דבר חשוב, יותר ממה שחושבים."

גל הנהן והביט אל הקירות. הקיר שמאחורי המיטה הכפולה היה חשוף: אבל הקירות האחרים, מהכניסה ועד לחלון, היו מלאים בתמונות: פרחים צהובים שגל לא ידע את שמם בשדה ירוק, כיסא מהופך בחול בחוף הים, אישה אחת מחייכת , שמים אפורים, מעוננים, ותינוק – תינוק עם חיתול, חיוך רחב על פניו. אבל הרצפה הייתה עירומה. מרצפות רחבות, אפורות, שאין עליהן שום דבר בולט לעין, אפילו לא איזה שטיח.

"מה זה?" גל הצביע על התמונה של התינוק.

"זה אני." אמר רותם. "שאר התמונות כאן זה תמונות שצילמתי. התמונה הזאת, לא אני צילמתי. דודה שלי או אימא שלי צילמו. לא זוכר מי. אני שם אותה כאן כי זה עוזר לי לקחת את עצמי קצת פחות ברצינות."

גל חייך. לתינוק הייתה הבעת פנים ששילבה עליצות וטיפשות. כל כך שונה מהמבוגר שעכשיו ישב מולו, איש עדין הבעה, כזה שפניו תמיד חתומות ולעיתים יש עליהן ארשת דקה, כמעט בלתי נראית, של עגמומיות.

איך בכלל הגיע לפה? כל הסיטואציה הפתיעה אותו, הייתה כמו ביקור במימד אחר. רותם קם ממקומו והוריד את תריס החלון. אחר כך פתח את החלון עצמו לרווחה. גל בהה בלי כוונה מינית בישבנו הקטן, המוצק.

זה היה בסוף הפעולה. רותם ניגש אליו פתאום ואמר לו: "לא ממש דיברנו היום, וגם לא בשבוע שעבר."

"לא," אמר גל, והרגיש איך ההתרגשות נובטת בו, מיטלטלת בתחתונים.

"טוב, אני אכין לנו תה עם לואיזה." אמר רותם וקם בזריזות חתולית. הוא ניגש לפינת המטבחון. גל חיכה שרותם ישאל אותו כמה סוכר, אבל הוא לא שאל.

"אני אלך לשירותים." אמר, ורותם המהם באישור. כשגל השתין, הוא חשב על כך שהוא מתנהג כמו איזה אפס, כמו דורון או משהו כזה. למה הוא כל כך נבוך? איפה הביטחון העצמי שתמיד יש לו?

הוא סיים להשתין וניער את האיבר. שביעות רצון חמימה מילאה אותו. הוא ראה בדיוק איך כולם הסתכלו עליו כשיצא עם רותם מהבניין היום. את מבטי ההפתעה, ההערצה, על זה שהוא, גל, התחבר ככה עם המדריך.

גל פתח את הברז. הזרם היה חזק מדי. הוא נרתע והחליש אותו, אבל שלולית קטנה כבר נקוותה על הרצפה.

הוא לקח מטלית צהובה קטנה שהייתה ליד הברז וניקה. כשהחזיר את המטלית למקום הבחין בסל הכביסה, שכלל מעט מאוד בגדים. מתוכו בלט זוג תחתונים בצבע שחור, תחתוני בוקסר שחורים וצמודים.

כאילו הייתה לו זרוע רובוטית ולא יד ששלט בה בעצמו: הוא לקח את התחתונים וקירב אותם לאפו.

ריח של מרכך כביסה נדף בהם, ובכל זאת לא רק זה דבק בהם, אלא גם ריח הגוף… גוף עצור, מכונס, גוף גברי.

הוא יצא מהשירותים בפנים חתומות והתיישב ליד השולחן. ספל תה חיכה לידו. "תתכבד," הצביע רותם על צלחת עוגיות גרנולה.
"תודה, לא רעב."
"זה יותר טעים ממה שזה נראה. אבל האמת, גם אני לא אכלתי כאלו לפני שהייתי טבעוני."

"הטבעונים לא מתנהלים נכון," אמר גל, "יותר מדי לוחמנות, ככה לא משכנעים אנשים."

"יכול להיות, לי ספציפית אין ממש צורך לשכנע."

"דן ואתה חברים?" שאל, בלי מחשבה.

"לא, לא ממש. למה אתה שואל?"

"סתם, עניין אותי פתאום."

"אז לא, לא ממש. אנחנו מדריכים ביחד את הקבוצה ובזה זה מסתכם. אנחנו מסתדרים טוב, אבל לא התחברנו באופן אישי. אתם רואים שאנחנו טיפוסים שונים. הוא מאוד מוכר בסצנה, אגב, החבר שלו זה אבישי לב. לא מכיר? הוא די ג'יי די מוכר. שניהם מסתובבים הרבה מסביב לעולם, מבלים…"

"ואתה לא?"
"לא מה?"
"מוכר בסצנה."

רותם צחק. "לא. ממש לא. בהתחלה מאוד ניסיתי להיות בקטע. כל ההומואים שהכרתי הלכו למסיבות אז הלכתי גם. לקח לי זמן להבין שמתאים לי משהו אחר. שאני צריך את הלבד שלי, את השקט שלי."

הוא חייך. המילים זמזמו בראש של גל, ונבטו שם שוב, מחדש. גם אני כמוך. גם אני צריך את הלבד שלי.

"הרבה אנשים הופתעו כשדווקא אני שובצתי להדריך את הקבוצה ביחד עם דן. זאת קבוצה מאוד מבוקשת, זה האזור הכי מבוקש בארץ, אבל שרי, זאת האחראית על הקבוצות, היא החליטה לשים אותי. היא אישה מיוחדת מאוד, שרי. היא הייתה המדריכה שלי לפני כמה שנים, ואפשר לומר שבזכותה יצאתי מהארון."

"כן? איך היה?"

"היה מפתיע."
"ההורים שלך קיבלו אותך?"

"בהתחלה ממש לא. וזה מה שהיה מפתיע. ההורים שלי אנשים מתקדמים. אבא שלי רופא, אימא שלי חוקרת במכון ויצמן, לא בדיוק סוג האנשים שהיית חושב שירחיקו את הילד שלהם מהבית בגלל שהוא הומו, נכון?"
"בן כמה היית?"

"הייתי בן תשע עשרה. היחידה שיכולתי להתקשר אליה אז הייתה שרי. היא נתנה לי לגור אצלה תקופה ארוכה. היא בן אדם מדהים. אני ממש חייב לה. תמיד אני אהיה חייב לה."
גל לקח עוגיית גרנולה והתחיל לכרסם. פירורים נחתו על השולחן. הוא הניח את כף ידו מתחת לעוגייה, במקום קערה. רותם החווה תנועת ביטול בידו.

"אתה חושב שאני צריך לצאת מהארון?" שאל גל ופיו מלא בפירורי גרנולה.

"לא יודע. מה אתה חושב?"
"נראה לי שאני חייב. די, זה כבר ממש מגוחך."
"למה זה מגוחך?"
"כמעט כולם… כמעט כולם מחוץ לארון." אמר גל ולא הכיר את קולו.

"כולם איפה?"

"בקבוצה. ג'וש, אלעד, רועי, אפילו אלי… אני… מה לא בסדר איתי?"

רותם חייך חיוך דק.

"למה אתה מחייך?"
"הייתי רוצה לומר לך להירגע, לקחת את הזמן, אבל אני מרגיש שאתה לחוץ."

"כן." הודה גל. "כן. אני מת מפחד."

הוא רצה חיבוק. ואם לא חיבוק, לפחות שתונח כף יד על כף יד. אבל רותם חייך אליו חיוך מרומז, ולא אמר כלום.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il