תתחבר לעצמך – פרק א'

05/06/2014

פחות משבוע אחרי שהבן הצעיר שלנו השתחרר ונסע לטיול המסורתי להודו פרקנו אני ואשתי את החבילה והלכנו איש לדרכו.
כלפי חוץ נראה היה שהתגרשנו גרושים מאוחרים ידידותיים מאוד ולכאורה חסרי הסבר, אבל שנינו ידענו את האמת – לא היינו צריכים להתחתן מלכתחילה ואחרי שעשינו את הטעות ההיא לא היינו צריכים להוסיף חטא על פשע ולהביא יחד ילדים, אבל מאחר ועשינו את הטעויות הללו השלמנו שעלינו לשלם עליהן ולמלא את חובתנו כמו שחינכו אותנו.
בדור שלי ושלה מי שעשה ילדים שם את החיים הפרטיים בצד, שכח מהגשמה עצמית ועשה את מה שצריך לעשות בלי להתפנק ולילל.
המשפחה שלנו תפקדה למופת, היינו צוות יעיל ופעיל של אבא ואימא מסורים שגידלו שני ילדים לתפארת, פרנסו, חינכו, נתנו אהבה, העניקו חום ובאמת, אנחנו אוהבים את הילדים שלנו שיצאו יפים ונבונים והכי חשוב, עצמאים ובוגרים לגילם.
איך אני יודע שהם כל כך מוצלחים? הם לא שאלו אפילו פעם אחת למה אנחנו מתגרשים.
הם גדלו בבית שלנו וראו איך אנחנו ישנים במיטות נפרדות, לא נוגעים כמעט זה בזו, מדברים רק על ענייני הבית השוטפים ומתנהגים – כמו שאמרה פעם אחת ביתי החכמה והמתוקה – כאילו שאנחנו עובדים בלהיות נשואים זו לזה.
טוב, בשעה טובה ומוצלחת פרויקט הנישואים שלנו תם ונשלם. סוף סוף יצאנו לפנסיה מוקדמת. ההורים שלי ושלה כבר נפטרו בשיבה טובה ומעט קרובי המשפחה שלנו לא יתרגשו מזה שעוד זוג אחד התגרש.
הרי כולם מתגרשים בימינו אז למה לא אנחנו?
לא ממש התפלאתי שהיא עברה לגור אצל החברה הכי טובה שלה, גרושה גם היא. אשתי לשעבר כבר לא תתחתן שוב, בטח לא עם גבר, ואני?
לי לא היה חבר טוב ללכת לגור אצלו. את הסיפוקים המיניים הדלים שהצלחתי ללקט פה ושם קיבלתי אצל גברים שלא היה לי מושג מי הם ואיפה הם גרים.
רוב המפגשים הללו היו בבתי קולנוע מפוקפקים ובגנים ציבוריים, ולפעמים בחדר הלבשה טחוב של סאונה או בשירותים של הבריכה. לא מקומות שאפשר לפגוש בהם חברי נפש שיזמינו אותך לחיים שלהם.
לאשתי לעומת זאת היו רק שתיים או שלוש חברות טובות בזמן שהיינו נשואים, אבל כשהיא עזבה היה לה לאן ללכת – עוד יתרון אחד של הנשים על פני הגברים.
למה אני נשארתי בבית ולא היא? ככה היא רצתה. האמת, היא אף פעם לא אהבה את הבית הזה, הגדול מידי, שהורי הורישו לי. הצעתי לה שתיקח את המכונית הטובה יותר והייתי מוכן לתת גם כסף שהיא דחתה בנימוס קריר.
"אם תצטרכי אי פעם משהו אני פה." אמרתי ונישקתי על לחייה.
היא חייכה ונישקה אותי חזרה. "אני יודעת שמואל." אמרה בחיבה, "ואני מקווה שתמצא מישהו כדי שלא תהיה כאן לבד." לחצה את ידי, איחלה לי בהצלחה והלכה.
כמו שאמרתי, גרושים ידידותיים מאוד, אף עורך דין לא עשה עלינו קופה.
הייתי בטוח שעכשיו, כשאני לבד, אוכל להתחיל לחגוג. נרשמתי לחדר כושר, פצחתי בדיאטה, קניתי מלתחה חדשה ונשארתי לבד.
מהר מאוד גיליתי שלגבר שמתקרב קרוב מאוד לחמישים, שקו השיער שלו נסוג ולמרות הדיאטה וחדר הכושר רואים עליו שהוא כבר לא ילד, אין הרבה אופציות בקהילה שאליה הצטרפתי לא מכבר.
זיונים חטופים פה ושם, למה לא? אבל מישהו לישון איתו, לקום איתו, חבר שייתן לך יד, זה לא.
כמובן שתמיד היו הצעירים היפים הללו שתמורת נדיבות כספית היו מוכנים להעניק לך מחסדיהם, אבל זה לא התאים לי. כן, פעם או פעמיים התפתיתי. הם היו כל כך יפים וחלקים ומפתים ואני רק בן אדם, אבל מהר מאוד עברתי את השלב הזה של להיות אבא נדיב ליפיוף חמדן.
עדיף המין חסר הרגש והמכאני שבגן הציבורי. שם הכל היה על השולחן ואף אחד לא התאמץ לנפק חיוכים מזויפים תמורת מתנות.
ואז, יום אחד, כשלא היה שום דבר מעניין בטלוויזיה, עשיתי שוב את השטות ההיא וקראתי ביקורת סרטים, וחמור מכך, האמנתי למה שהיה כתוב שם על הסרט האירופי ההוא – יצירת מופת רעננה ורבת משמעות שחייבים לראות.
הייתם מצפים מאדם בגילי שיהיה לו קצת יותר שכל מזה, אבל כל אחד עושה שטויות לפעמים, וככה מצאתי את עצמי עומד בתור הקצר להפתיע של אולם קולנוע מהוגן בקומה השלישית של הקניון, קונה כרטיס לסרט עטור תשבחות ועמוס שתיקות רבות משמעות וחסרות פשר לכל אחד חוץ ממבקרי קולנוע אניני טעם.
התור התעכב מפני שלקונה שעמד לפני לא היה כסף קטן, ולמוכרת באשנב לא היה עודף משטר של מאה ₪.
קצר רוח נדחפתי בגסות למשא ומתן שהם ניהלו ופרטתי בלי להכביר מילים את השטר הבעייתי לשני שטרות של חמישים.
הוא לקח את הכרטיס שלו, פרש הצידה והמתין לי שאסיים את עיסוקי בקופה, ואז פנה אלי והודה לי בחיוך נעים.
"על לא דבר." אמרתי בנימוס, ואז צלצל הפעמון ושנינו מצאנו את עצמנו פוסעים יחד אל האולם הקטן והאפל.
ישבנו זה לצד זה באולם הריק למחצה, התרגזנו ביחד על בזבוז חצי שעה מזמננו על פרסומות צרחניות, והמשכנו לסבול יחד מהסרט האנין ונטול ההתרחשויות, מגלים שאכן צדקו חכמינו – צרת רבים היא חצי נחמה.
בהפסקה הלכנו להשתין זה לצד זה, מגניבים מבטים ביישנים אחד אל אברו של השני, ורק אז, כשעמדנו ושטפנו ידיים מול הראי, התחלתי לבחון אותו קצת יותר בקפדנות.
הוא היה כבן גילי, דק ושחום, שערו ליפה צפופה וכהה שזורה אפור בצדעים, משקפים על חוטמו וחיוכו נעים ונבון.
אחרי שניגבנו את ידינו במגבות ניר חד פעמיות מתפוררות הוא הציע לי את כפו ללחיצה והציג את עצמו כבן ציון אמסלם.
"אני שמואל ברגר." לחצתי את היד הדקה והשחומה שהוצעה לי.
עד שהתיישבנו חזרה במקומנו עם דלי ענק של פופקורן שהוא קנה, ושני בקבוקי מים מינראלים שאני קניתי, כבר קראנו זה לזה בנצי ושמוליק, וכשיצאנו החוצה מהאולם, מאושרים שהסיוט הצרפתי הזה תם, הלכנו לחגוג את היכרותנו בפיצה ששטפנו בבירה קרה.
ככה מצאתי לי חבר שריכך מעט את בדידותי. הוא לא נישא מעולם כי, כפי שאמר, היה עסוק מכדי להתחתן. עשה קריירה, נסע לחו"ל, גר שנים בדרום אפריקה, שם לא היו הנשים המקומיות לטעמו. לארץ חזר כדי לטפל באימו החולה ולעזור לאחיו ולאחותו הצעירים ממנו.
החברות שלנו התקדמה לאט ובזהירות, כיאה לגברים עסוקים ולא צעירים שכבר ראו דבר אחד או שניים בחיים.
נפגשנו פעמים שלוש בשבוע, בדרך כלל אצלי כי הוא לא רצה להטריד את אימו החולנית שהייתה מרותקת לבית ונעזרה במטפלת צמודה. היינו צופים בטלוויזיה, יוצאים לבילויים צנועים – פאב, סרט, או סתם טיול רגלי, בדרך כלל בשעות הערב הקרירות.
לקח המון זמן עד שבכלל דברנו על דברים קצת יותר אישיים וגם זה קרה במקרה, כמעט בלי כוונה.
יום אחד הוא התקשר אלי לעבודה, דבר שעשה לעיתים רחוקות מאוד, ושאל נסער אם יש לי רדיו טייפ.
כן. היה לי רדיו טייפ עתיק שקבלתי מזמן ועדיין פעל היטב, ואפילו היה לו צליל סביר. כשחקרתי מה הוא רוצה להקליט בנצי נעשה מסתורי משהו, וגמגם על איזו תכנית שהוא חייב להקליט.
הוסכם שאבוא אליו בערב עם הטייפ. כשהגעתי, מעט באיחור בגלל פקק גדול בצומת הצ'ק פוסט, הוא קיבל את פני מתוח ולחוץ, ומיד הסתער על המכשיר המיושן והתחיל לחפש במהירות תחנה נידחת אחת ששידרה בעיקר לעולים חדשים.
תכננתי לתת לו את הטייפ וללכת, אבל החיפזון והמסתוריות שלו ריתקו אותי למקומי. למרות שבדרך כלל היה מארח אדיב וקשוב הפעם הוא כמעט לא שם לב לנוכחותי. רק כשמצא את התחנה שלו והפעיל את הטייפ נרגע מעט.
השידור עצמו לא היה משהו – אחד בשם אסף אלמגור דיבר על הפקקים בכבישי ארצנו ועל הכישלון של המדינה להפעיל סוף סוף רכבת פנימית יעילה. סתם רעיונות נדושים שכבר שמענו כמותם בעבר.
הבנתי שאותו בחור פנה ליהודים וליורדים דוברי עברית שנהנו לשמוע חדשות מישראל למרות שהוא עצמו בכלל לא היה בארץ אלא גר באירופה.
"מה לאלמגור הזה ולפקקים בארץ אם הוא גר שם?" רטנתי כשהשידור הסתיים, לא מבין על מה הייתה כל המהומה ולמה בנצי היה חייב להקליט את הדבר המגוחך הזה.
"שמו בעצם אלמוזנינו. הוא עברת את השם שלו אחרי השחרור מהצבא." אמר בנצי בקול מוזר ושביר, ולפתע הניח את ראשו על זרועותיו שהיו שלובות על השולחן ופרץ בבכי מר.
"בנצי?" נרעשתי, "מה הבעיה? מה קרה?" הנחתי יד על שכמו, נבוך ומבולבל מהתפנית המוזרה שחלה בפגישה שלנו.
"לך. לך עכשיו שמוליק, אני רוצה… אני צריך…" ושוב געה בבכי מר מסמן לי בידו להסתלק.
תאמינו לי, לא היה דבר שהעדפתי לעשות יותר, אבל בנצי היה ידידי היחיד בעולם כולו. בחודשים האחרונים ביליתי איתו הרבה שעות נעימות, ללכת סתם ולעזוב אותו מתייפח היה רעיון מפתה, אבל ידעתי שזה מעשה שלא יעשה, וחוץ מזה הייתי נורא סקרן להבין מה קורה פה.
עד היום הכרתי את בנצי כאיש מחשבים מובהק. אדם הגיוני וקר מזג. התפרצויות רגשניות כאלו לא היו מטבעו. מה קורה לו?
"מה קורה לך? מה הבעיה?" ליטפתי את גבו שרעד מבכי.
נסער מאוד הוא קם ממקומו ופשוט נפל על צווארי בבכי מר. פתאום מצאתי את עצמי מחזיק אותו בזרועותיי, מחליק בידי על גבו וכתפיו, אפי תקוע בסבך שערו המקורזל שהיה למרבה פליאתי רך ונעים למגע, תמיד חשבתי ששערו יהיה נוקשה למגע כמו ליפה.
היחסים ביני לבין בנצי לא היו עד כה יחסים של חיבוקים. מקסימום לחיצת יד או טפיחה על השכם.
מעולם לא עלה בדעתי לפקפק בסטרייטיות שלו וגם הוא מצידו התנהג כאילו זה מובן מאליו שאני והוא, כמו רוב הגברים בעולם, מעוניינים בנשים.
הנושא של הומואים עלה בשיחתנו רק פעם אחת ואז הוא דיבר על הגאים האלו במין נימה פושרת וחסרת עניין כאילו מדובר באיזו כת נזירים טיבטיים הגרים אי שם בהרים הרחוקים. משהו מרוחק ואקזוטי שאין לו שום נגיעה לחיי היום יום של אזרחים מהוגנים שכמותנו, ובכל זאת, בעודי אוחז אותו צמוד אלי, מנסה להרגיעו בליטופים כאילו היה ילד, נזכרתי לפתע בכל מיני מבטים חודרים ששלח אל גברים צעירים ומפתים, מבטים שהתפרשו לי כסקרנות גרידא, ובאדישותו למבטים נשיים שנשלחו אליו פה ושם, אדישות שאני פרשתי כתמימות ביישנית של גבר לא צעיר שהשקיע את מיטב אונו וזמנו בבניית קריירה ובטיפול במשפחתו במקום אביו שמת מוקדם מידי.
והנה, לפתע פתאום, אנחנו עומדים דקות ארוכות, חבוקים אחד בזרועות השני, ממששים ונוגעים זה בזה בהתלהבות שאף סטרייט לא היה מרשה לעצמו להפגין כלפי גבר אחר.
בסוף הוא התעשת והרפה ממני והחל להתנצל, דבר שרק הגביר את מבוכת שנינו. "אני לא יודע מה קרה לי היום, אני עייף נורא והיה לי שבוע קשה כל כך שמוליק, אני בדרך כלל לא מתנהג ככה… אני ממש מצטער… סליחה שמוליק."
"שתוק כבר בנצי. עומד לי בדיוק כמו לך אז פשוט תשתוק." נהמתי עליו באנטיפטיות. גם עלי עבר שבוע קשה וכל ההתנהגות המוזרה שלו מרטה את עצבי.
"למה בכית?" דרשתי לדעת בתוקפנות, "מי זה האלמגור הזה?"
"זה הידיד שלי אסף. אסי הטיפשון שלי." אמר בנצי רכות.
לשמע נימת קולו והבעת פניו חשתי נקיפת קנאה מציקה שהדהימה אותי. בפעם האחרונה שחשתי דבר כזה הייתי חייל צעיר ורזה שרצה למות מפני שהחבר הכי הטוב שלו שהיה מאונן איתו בלילות השמירה הארוכים בא לבקר אותו בחופשה עם בחורה מצחקקת תלויה על זרועו.
כמה ימים אחר כך הכרתי את אשתי, ועוד בחופשת השחרור מהצבא נחפזתי בטיפשות של צעירים לקנות לה טבעת ולקבוע עם אולם חתונות.
מאז לא היו לי יותר חברים טובים, רק קולגות לעבודה ומכרים, ומעולם לא חשתי יותר בקרבי את הצביטה האיומה הזו של הקנאה.
והנה זה קורה שוב – החבר הכי טוב שלי, החבר היחיד שלי – בוכה בגלל גבר אחר והלב שלי נצבט בקנאה.
"מה הסיפור שלך ושל האסי הזה?" שאלתי, מנסה לשווא לרסן את הזעף שהסתנן לקולי.
"כלום. לא קרה כלום שמוליק, רק…" הוא נאנח וניסה לשנות נושא, מציע שנלך לשתות משהו או…
"לא. לא נזוז מפה עד שתספר לי הכל." התעקשתי. "דבר ראשון אני רוצה לדעת אם אתה הומו בנצי? כי אני כן. בגלל זה התגרשתי. לא הייתי צריך להתחתן בכלל, אני הומו ואני מעדיף גברים, ואתה?"
במקום לענות לי ישר ולעניין הוא התחיל לספר סיפורים, להתפתל בהגדרות על מיניות, להתפלסף על הזוגיות שהוא חולם עליה, ולטעון שזה בעצם לא חשוב אם אוהבים גבר או אישה, הזוגיות זה מה שחשוב ו… בקיצור, קשקושים מתחמקים במקום תשובה ישירה לשאלה ישירה.
"ואסי? מה איתו? למה בכית?"
"בכיתי כי אני מתגעגע אליו נורא." הודה בנצי וסיפר לי איך, אחרי הרבה שנים שחי לבד, נפגש במסגרת העבודה עם האסי הזה שצעיר ממנו בעשר שנים לפחות, והתיידד איתו. הוא קשקש הרבה על הנחמדות שלו, על הכישרון שלו, על כמה יפה הוא הצליח לנהל את צוות הנשים שעבד תחתיו, מכביר מילים על כמה אסי עדין, רגיש ונחמד ו…
"הוא הומו?" נכנסתי לדבריו בקוצר רוח. כשהנושא של אסי עלה בנצי נעשה קשקשן בצורה בלתי נסבלת שמרטה את עצבי.
"כן, אבל זה נודע לי רק אחר כך, אחרי שהתיידדנו, וזה לא משנה בכלל. אתה יודע שאין לי דעות קדומות נגד הקהילה הזו."
"באמת יפה מצידך בנצי, כנציג הקהילה הזו אני מודה לך מקרב לב." אמרתי בעוקצנות שחדרה אפילו את חומות הקשקשנות הצדקנית שלו. אולי פגעתי בו, אבל סוף סוף הוא סתם והפסיק להשתפך על הנודניק ההוא.
"היה לך קטע איתו או לא?" דרשתי לדעת.
"לא. מה פתאום?" הסמיק בנצי כבתולה צעירה, מראה מלבב לכל הדעות.
"אז מה הסיפור? למה אתה מקליט אותו? למה בכית? למה הוא בחו"ל?"
בנצי נשם עמוק, נשען לאחור בכיסאו וסיפר לי איך אסי היה נוסע לפאריז כל כמה חודשים, ומסרב לספר מה בדיוק עשה שם חוץ מישיבה בבתי קפה, ואיך לפני כמה חודשים הוא התפטר לפתע מהעבודה כדי לחיות בפאריז.
כל הזמן הם היו סתם ידידים טובים, אבל כשבנצי קיבל ממנו את המייל שהודיע לו על התוכניות של אסי – לא מייל אישי אלא סתם מייל משוכפל כזה שנשלח דרך רשימת תפוצה לכל מכריו של אסי – הוא פרץ בבכי מר, בוכה כפי שלא בכה אפילו אחרי מות אביו האהוב.
"הנה, תראה." הראה לי ערמת קלטות של אסי שהוא הקפיד להקליט כדי שלפחות קולו של הצעיר יהיה ברשותו
"התחננתי שלא ייסע, בכיתי לפניו, הסברתי לו כמה מסוכן כיום להיות יהודי ישראלי בצרפת, ועוד בפאריז, כמה זה טיפשי לעזוב את הקריירה שלו פה בארץ. הוא הרי בן יחיד, חוץ ממנו יש להוריו רק בנות…" בנצי גנח ומחה את עיניו, "אני כל כך מתגעגע, כל כך דואג לו, כל כך…"
"הוא יודע שאתה מאוהב בו?" שאלתי ישירות.
ושוב באו הקשקושים המתחמקים הללו על טיבה של אהבה, על סוגים של אהבה, על ידידות שהיא חשובה מאהבה – השטויות הרגילות של בנצי ידידי שעזרו לו להסתתר מפני עצמו ולטשטש את רגשותיו.
"די כבר עם החארטה הזו." נזפתי בו, "למה הוא נסע לפאריז? יש לו שם מישהו?"
עכשיו יצא המרצע מהשק ובנצי הודה שכן, היה מישהו שאסי רצה, אבל כשהוא הגיע לפאריז לחיות עם אהובו הסתבר שאותו אהוב הוא טיפוס חמקמק ובוגדני, וכיום אסי לבד. מתפרנס מעבודות בזויות, גר אצל קרובים דתיים שלא יודעים על נטיותיו המיניות, וחולם שאולי עוד יזכה להכיר נסיך בלונדיני צעיר ויפה הדומה לבראד פיט שישא אותו על סוס לבן לטירתו.
"אז זה הטיפוס שלו? צעיר שרירי ובלונדיני?" סיכמתי את השיחה באכזריות.
"כן." הרכין בנצי את ראשו בעצב, "הוא מעדיף את הטיפוס הנאצי."
"תשכח ממנו." יעצתי קצרות, "לא יצא מזה כלום גם אם הוא יחזור לארץ."
"אני יודע." לחש בנצי שנראה לא רע לגילו, אבל בהחלט לא היה בלונדיני, "אבל…"
"אבל מה?" התנפלתי עליו בכעס, "למה אתה מעדיף להיות לבד, לחלום על דבר שלא יקרה ולא להתמודד עם האמת?"
ושוב הוא התחיל לקשקש על זה שלאמת יש פנים רבות, שהידידות העמוקה עם אסי חשובה לו מאוד, ושבעצם הוא דואג לו כידיד וזה לא אומר כלום על הנטיות המיניות שלו, ועוד כהנה וכהנה, התחמקויות מעצבנות מהכרה באמת המרה שהסתיר ממני ומעצמו – הוא מאוהב בגבר צעיר שלא אוהב אותו.
"אז אתה הומו או לא?" ניסיתי לדלות מכל הקשקשת המתחמקת שלו תשובה אחת ברורה.
אחרי הרבה התפתלויות הוא אמר שהוא כנראה דו מיני, שהוא פתוח לזוגיות גם עם גברים וגם עם נשים ושמה שחשוב זה הרגש והאופי של הבן אדם ו…"
"עשית את זה פעם עם גבר?" חתכתי אותו שוב.
הוא הניע לאות לאו והודה שבפגישת הפרידה מאסי הצליח, ממש לקראת הסוף, לחבק אותו ולנשק את צווארו.
"היו לי יחסים עם נשים." אמר בהתרסה כשראה את הבעת פני נוכח הוידוי המשונה הזה. "כשהייתי צעיר יותר יצאתי עם נשים והיו כל מיני בנות ש…"
"נישקת להם את היד כשהחזרת אותן הביתה." צחקתי, "ועל מי פנטזת כשעשית אחר כך ביד, על האחים הצעירים שלהן?"
"סתום את הפה שמוליק!" התנפל עלי בנצי בזעם ודחף אותי, "לך מכאן. עם חברים כמוך לא צריך אויבים."
קמתי והלכתי, מתאפק לא לבכות בעצמי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il