תתחבר לעצמך – פרק ב'

09/06/2014

כמה ימים אחר כך לא דברנו ולא התכתבנו במיילים כדרכנו. הקשר ההדוק שלנו נותק בפתאומיות ואז הוא בא ערב אחד ונקש על דלת ביתי, נושא את הטייפ שלי בידיו.
"שכחת אותו אצלי." אמר בפנים אטומות ולא הסתכל לי בעיניים.
"בוא תכנס." הזמנתי אותו, "תשתה משהו."
הוא ניסה לסרב, אבל אני חזרתי בעקשנות על הזמנתי ולשמחתי הוא השתכנע ונכנס.
ישבנו בסלון המרופט שלי ושתינו בירה, צופים בחדשות בשתיקה נינוחה.
החלטתי לא לעורר שוב את הנושא של המיניות הלא מוגדרת שלו. בשביל מה לריב? שיתחבר לעצמו קודם ויחליט לבד מה הוא. מה אני צריך להציק לו? מי אני בכלל שיטיף מוסר לבנצי אחרי שהייתי נשוי מעל עשרים שנה לאישה?
"יש דברים שלא צריך להגיד, מבינים אותם בלי יותר מידי דיבורים." אמר פתאום בנצי ופנה להביט בי.
הבטנו זה בזה בלי אומר. "בזמן האחרון אני חולם עליך כל לילה." סיפר לי ואדמומית כהה התפשטה על לחייו השחומות.
הושטתי יד ונגעתי בפניו הסמוקות ואז רכנתי ונישקתי אותו על פיו. הוא נרעד ולרגע ניסה לסגת, אבל ידי התהדקו על כתפיו והוא נכנע מיד ונשען עלי, מתמסר לנשיקתי.
שנינו היינו חלודים בתחום הזה של נשיקות, אבל היה לנו רצון טוב ורכשנו חיבה זה לזה. לאט לאט התקדמנו תוך נשיקות וליטופים לעבר המיטה.
בהתחלה לא העזתי לעשות שום דבר נועז יותר מאשר לפשוט את חולצתו וללטף את עורו החשוף. על חזהו צמח שער מתולתל שהחל להאפיר והוא נדהם כשהבחין כמה אני נהנה מהמגע בפרווה הזו שעד היום בוש בה.
היינו ביישנים מכדי להסתער זה על זה בלהט. בפעמים הראשונות הסתפקנו בגיפופים ונשיקות ורק אחרי כמה ימים העזנו לגעת אחד באבר המין של השני. בהתחלה היו צחקוקים ביישנים ורגעים מביכים, אבל תמיד היו גם מבטי חיבה וליטופים שעזרו להתגבר על המבוכה ועם הזמן למדנו להכיר זה את זה גם מתחת לבגדים.
בניגוד לבנצי לי היה ניסיון עם גברים, אבל רק עם זרים, לא עם מישהו שבאמת חיבבתי. גיליתי להפתעתי הנעימה שזה מרגיש אחרת לגמרי כשאתה עושה את זה עם בן אדם אמיתי שלא חומק אחר כך בחושך ונעלם לתמיד.
בנצי היה פחות מנוסה ממני והרבה יותר עצור וביישן. במשך שנים לא הניח לעצמו להתקרב לאיש והיה לו קשה מאוד עם האינטימיות הזו של שכיבה במיטה עם גבר אחר. מבחינתו די היה בכך שנתחבק יחד בעירום, הוא מחכך את אברו הזקוף בבטני, מניח לי לדחוף את הזין שלי בין ירכיו ושנינו נעים זה כנגד זה באיטיות תוך נשיקות וליטופים עד שהיינו גומרים.
לשמחתי הצלחתי לשכנע אותו לעשות איתי אחר כך מקלחות משותפות – מקור עונג לא צפוי ולא מוכר לשנינו.
הכל היה נחמד מאוד ומספק מאוד, אבל לדעתי מין בין מבוגרים צריך לכלול הכל, כלומר חדירה.
גליתי לאכזבתי שאפילו ליטוף זהיר של פי הטבעת שלו בקצה אצבעי הביך אותו ובלבל אותו דווקא בגלל שגרם לו הנאה.
ניסיון לדבר גלויות על הנושא לא עלה יפה, היה לו כישרון לחמוק מדיון בנושאים שהביכו אותו במין חלקלקות צלופחית מתסכלת שלא יכולתי להתמודד איתה. זה לא שהייתי חייב לזיין אותו בתחת, יכולתי לחיות בלי זה, אבל לא הבנתי איך הוא מצליח לחיות ככה, בלי להביט לאמת בעיניים, איך הוא יכול לשקר לעצמו ולהתחמק מרגשותיו ומתחושותיו האמיתיות?
הוא עצבן אותי, מתי הוא כבר יתחבר לעצמו?
החלטתי לעשות מעשה ולחבר את בנצי לעצמו גם בעל כורחו. כשחגגנו חודש להתפייסות שלנו הבאתי לו בקבוק יין טוב שהוא, בעידודי הערמומי, לגם את רובו לבד, ורק אז הצלחתי לקדם את היחסים שלנו בעוד שלב אחד.
הייתי עדין וזהיר מאוד. קודם הקפדתי למצוץ לו היטב את הזין, אבל לא להניח לו לגמור. חרמנתי אותו כל כך עד שהצלחתי לשכנע אותו לשכב בשקט על הבטן – היין עזר מאוד לפוגג את העכבות שלו – וסוף סוף אחרי נשיקות וליקוקים הצלחתי לחדור לחור הבתולי שלו.
כפי שידעתי מראש הוא נהנה מאוד, צעק וגנח והתפתל תחתי, אבל מיד כשגמר בצרחת תענוג פרץ בבכי מר.
"אבל למה בנצי? לא היה לך טוב?" הופתעתי למראה דמעותיו.
הוא הנהן וחיבק אותי, כובש את פניו בחזי, "עכשיו אני באמת הומו." התייפח.
פרצתי בצחוק, "ומה היית קודם לדעתך? אתה חושב שקודם שיחקנו בנדמה לי?"
בכיו התגבר. "אני לא גבר, אני הומו שאוהב שמזיינים אותו בתחת." ילל בעצב.
"לא נורא, גם סטרייטים אוהבים את זה." ניסיתי להרגיע אותו, אבל הוא המשיך להיות מדוכא וכל ההסברים והויכוחים לא עזרו.
אפילו אחרי שלקחתי אותו למקלחת, רחצתי אותו וחפפתי את ראשו, מעסה את שערו בשמפו כמו שאהב הוא נשאר עצוב בגלל שעכשיו, לפי הרגשתו, הוא לא היה גבר יותר.
"ואם אני אתן לך לזיין אותי תרגיש יותר טוב? תהיה יותר גבר?" התרגזתי לבסוף.
להפתעתי, למרות שלא הפסיק להזיל דמעות על אובדן בתוליו הוא הסכים ברצון ומיד הקדמנו מעשה למחשבה ועשינו את זה בעמידה במקלחת.
לא אכפת לי מה זה אומר על הגבריות שלי, זה היה טוב! טוב מאוד אפילו!
אחר כך שכבנו במיטה שלי חבוקים ובנצי ניסה להסביר לי למה הוא בכה.
"בכיתי דווקא כי היה לי כל כך טוב. מעכשיו זה כאילו שויתרתי על האופציה של להיות כמו כולם, להיות גבר רגיל כמו שאבא שלי היה, מעכשיו אני יודע שאני רוצה… שאני…" עדיין היה לו קשה לבטא במילים את תחושתו.
"מעכשיו אתה יודע שאתה הומו שאוהב לאכול בתחת." סיפקתי פירוש תמציתי אם כי גס במקצת לאירועי הערב הגורלי.
"אל תדבר ככה." מחה בנצי, נבוך כאילו הוא עדיין נער דתי ביישן.
"בנצי יקירי," אחזתי את פניו בין כפותי, מופתע מתחושת החיבה והרכות שעלתה בי למראה עיניו הכהות שהביטו בי במבט מלא אמון תמים, "עד היום העדפת לא לדעת מי אתה, היום פשוט התחברת לעצמך, בזכותי אתה מבין סוף סוף מה אתה ומודה בכך בפה מלא, ברכותי."
"תודה רבה לך שמוליק." אמר בנצי במרירות והפך אלי את גבו.
"אתה רוצה שאני אסתלק?" שאלתי.
"אל תהיה טמבל! זו המיטה שלך. אתה רוצה שאני אלך?"
"לא. אני אוהב לישון אתך בנצי."
"גם אני. אני אוהב לישון אתך ולדבר אתך ולהיות אתך. למה אנחנו לא גרים יחד?"
שתקנו, מהרהרים בשאלה הזו, ומאחר ולא מצאנו לה תשובה סבירה עברנו לגור יחד.
בגלל מצבה הבריאותי הרופף של אימו החלטנו לעבור לגור אצלו. תוך שבוע השכרתי את ביתי ועקרתי לגור איתו.
זה היה נוח מאוד, הייתה לו קומה נפרדת לעצמו שהייתה בעצם דירה נפרדת בתוך הבית הגדול שהוריש לו אביו ולא חסרה לנו פרטיות.
די מהר השתלבתי במשק הבית הצנוע שלו שכלל את אימו ואת המטפלת שלה שגם בישלה לנו. לניקיון דאגה עוזרת בית שבאה פעם בשבוע. הסתגלתי במהירות מפתיעה למגורי אצלו. כל חיי גרתי עם אנשים, מבית הורי עברתי הישר לחיי נישואים שאולי לא היו מאושרים, אבל הייתה בהם שלווה יחסית, שיתוף פעולה ועבודת צוות.
התגעגעתי לזה. אני לא אוהב לישון לבד, לא אוהב לאכול לבד, לא אוהב לקום לבד. אוהב לשמוע אנשים אחרים סביבי. הבדידות משתקת אותי, מיבשת את מוחי. נוכחות של אנשים סביבי גורמת לי לחוש בטחון וחמימות.
מאחר וכעת גרנו יחד התחלנו להכיר האחד את משפחתו המורחבת של השני. הייתי כבר מחוץ לארון ומבחינתי היה קל מאוד להגיד לכל מיודעי – "תכירו, זה בנצי, החבר שלי, אנחנו גרים יחד."
ילדי שבגרו ידעו על הנטיות שלי מאז שהתגרשתי מאמם וקיבלו אותן, כל אחד על פי דרכו – הבת בפשטות חמימה ואוהבת, והבן בהסתייגות קרירה ובשמץ של סלידה שניסה לכבוש ללא הצלחה.
שניהם היו מנומסים וחביבים אל בנצי. בני בצורה מעט מאולצת, כמעט בעל כורחו, וביתי בטבעיות נעימה שכבשה מיד את ליבו של בנצי.
משפחתו הייתה מסובכת מעט יותר. די מהר הבנתי שהמפתח לאישיותו של בנצי וליחסיו עם משפחתו הייתה אימו – אישה סגורה, ביישנית וחולנית שמאז ומעולם חששה מכל דבר ומכל אחד, והדביקה בפחדיה גם את ילדיה.
כל זמן שהאב חי הוא איזן באישיותו החמימה והפתוחה את האישיות הבעייתית שלה, אבל אחרי מותו בטרם עת מצבה של האם החריף. בשנים האחרונות, לאחר שראייתה נחלשה מאוד, היא כבר לא יצאה יותר מפתח ביתה והייתה תלויה לגמרי בבנה ובמטפלת.
בנצי, נאמן לדרכו החמקמקה בהתמודדות עם בעיות לא יצא אף פעם מהארון בגלוי בפני משפחתו ומכיריו אלא הניח להם להבין בכוחות עצמם למה הוא חי כעת עם גבר. אני מניח שהעובדה שגבר בגילו שלא התחתן ולא יצא מעולם עם אישה התחיל לגור עם גבר אחר לא הפתיעה אף אחד ממכריו. למיטב ידיעתי לא נרשמו שום התעלפויות או קריאות תדהמה מנוכחותי בדירתו.
יחסיו עם אחיו ואחותו היה מוזרים – אל אחותו הצעירה, רווקה בת למעלה משלושים שעד לא מכבר גרה איתו ועם אמם התייחס כאילו הייתה ילדה חסרת ישע, וגם היא מצידה, למרות שניהלה קריירה ונראתה כלפי חוץ כאישה עצמאית לגמרי, הייתה תלויה בחוות דעתו של אחיה הגדול והתייעצה בו על כל צעד ושעל.
גם אחיו לא נישא מעולם, אבל בניגוד לאחות האח התנתק מהמשפחה וגר באיזה מצפה נידח בגליל. בגלל איזה ריב עתיק מתקופת מחלתו של האב יחסיו עם בנצי היו קרירים מאוד. רק למען האם הם הסכימו להחליף ברכות שלום צוננות כשנפגשו.
לצערי, למרות שבעצם גרתי יחד איתה באותו בית, בנצי אף פעם לא הציג אותי כראוי לפני אימו. הוא טען שאין בכך צורך כי היא מנותקת מהמציאות ושקועה לגמרי בעולם משלה. בכל זאת התעקשתי ללחוץ את ידה ולהגיד לה את שמי ובכל פעם שנפגשנו ניסיתי ליצור איתה קשר עין ולנהל מעין שיחה.
עם הזמן היא התרגלה אלי וכל פעם שראתה אותי הייתה מחייכת אלי בביישנות ילדותית, נוגעת ללב אצל אישה קשישה כמותה.
המטפלת שלה, מאשה – אישה לא צעירה ומבוהלת למראה – גם היא לא השתוממה יותר מידי למראי, ואחרי כמה שבועות כשראתה שפגיעתי אינה רעה התחילה לדבר איתי קצת ברוסית ובעברית רצוצה. עם הזמן התרגלנו לאכול כולנו יחד ארוחת ערב ולצפות יחד בחדשות ואפילו להמשיך ולבלות יחד בסלון לפני שפרשנו לישון.
אני ומאשה היינו שוקעים במשחק שח סוער בעוד בנצי מנמנם לצידנו מול הטלוויזיה. אימו הייתה יושבת מולנו על כורסתה, מביטה במשחק השח שלנו או בטלוויזיה בעודה מקשיבה למוזיקה קלאסית דרך אזניות. אולי לא היינו משפחה רגילה, אבל היוונו חברה נעימה למדי זה לזה והיינו מרוצים מהסידור הזה.
בנוכחות הנשים התנהגנו למופת, אבל אני מודה שכשהיינו לבד רבנו מידי פעם, מריבות שבדרך כלל לא התפתחו ליותר מויכוחים נמרצים. שנינו היינו אנשים בוגרים ושקולים והרמת קול וצעקות לא היו מקובלות עלינו.
בנצי פתר את בעיית התעקשותי לשלם לו שכר דירה והוצאות מחייה בכך ששם את הכסף בחשבון חיסכון והודיע לי שאחרי שיצטבר בו סכום ראוי הוא ייסע יחד איתי לטיול מסביב לעולם – רעיון נחמד אך לא מעשי מכיוון שהוא היה מכור לעבודתו עוד יותר ממני. רבנו על זה קצת, כל אחד מאשים את חברו בהתמכרות לעבודה. שנינו עבדנו בתחום המחשבים ששואב לתוכו את העובדים בו בלי רחמים, וסך הכל הבנו היטב אחד את השני. בסופו של דבר תמיד היינו מתפייסים במיטה, מבטיחים זה לזה שנרגע ונעבוד פחות שעות, וכמובן שמעולם לא עמדנו בהבטחותינו.
בעיה יותר רצינית ביחסנו הייתה הקנאה. היה לנו קשה להודות בכך, אבל אולי בגלל שחשנו חסרי בטחון אחרי כל כך הרבה שנות בדידות, ואולי כי זה היה האופי שלנו, שנינו היינו רכושנים וקנאים. כל פעם שהיינו יוצאים יחד למקומות של הומואים היינו חוזרים הביתה נרגזים ועצבניים. הסיבות למריבות היו תמיד טיפשיות להפליא, ומעולם לא היה להן קשר לבעיה האמיתית שהציקה לשנינו – קנאה.
מילא בנצי שהתמחה בהדחקת רגשותיו, אבל מפליא כמה זמן לקח לי – בן אדם בוגר ומחובר לעצמו – להודות כמה מרגיז אותי שגבר אחר מביט בו, או גרוע מכך, שהוא מביט באחרים.
אחרי הפעם השלישית או הרביעית שיציאה משותפת לפאב של הומואים הסתיימה במריבה – הפעם כל אחד מאתנו האשים את השני בשתייה מופרזת אם כי למעשה שנינו היינו שתיינים קטנים מאוד – החלטתי להיות גלוי לב והסברתי לו שאני פשוט מקנא.
הוא הביט בי בפליאה. "אבל הרי אני חי רק אתך." אמר בתמימות, כאילו לא שמע שיש סטוצים ובגידות בעולם, "אף פעם לא הייתי עם אף אחד אחר חוץ ממך."
הייתי חייב להסביר שאני חש חוסר בטחון דווקא בגלל שהוא אף פעם לא היה עם אף אחד חוץ ממני ואני חושש שירצה להתנסות עם אחרים.
"איזה שטויות." נדהם בנצי, "ואני דואג שדווקא בגלל שאין לי ניסיון עם אחרים תרצה מישהו יותר מנוסה ממני."
הבטנו זה בזה, נדהמים קצת, ואז הוא פרץ בבכי ואני בצחוק. התחבקנו והחלטנו להפסיק להיות אידיוטים, וליהנות אחד מהשני כל זמן שאפשר.
"וגם אם יהיה לך איזה סטוץ מהצד לא אכפת לי." אמרתי בנדיבות – או. קיי אז שיקרתי, אז מה?
"ואם לך יהיה סטוץ עם מישהו גם אני אסלח לך מיד אחרי שאשבור לך את הראש." אמר בנצי בשיא הרצינות והתנפל עלי. התחלנו להיאבק ובסוף גמרנו במיטה כמובן.
"סטוצים זה לא הסגנון שלי בנצי." אמרתי אחר כך, כשניגבנו זה את זה במקלחת.
"אני חושב שגם שלי לא." הסכים איתי בנצי ונישק אותי.
מוזר שדווקא בגלל המשך הקשר שלו עם אסף לא קינאתי. הוא המשיך להקפיד ולהקליט את השידורים המשעממים שלו, שומר את הקלטות בקפידה כשהן ממוספרות לפי סדר כרונולוגי, והדפיס למשמרת כל מייל שקיבל ממנו למרות שהמיילים הללו היו ממוענים לכל חבריו של אסף ולא היה בהם שום מסר אישי אל בנצי.
הוא אמנם לא דיבר עליו יותר, אבל שמתי לב שכל פעם שדובר על התגברות האנטישמיות בצרפת בנצי היה נדרך ונעשה מודאג ולא היה נרגע עד שהיה שומע שאסף בסדר.
עם הזמן גיליתי שמתחת לחזות איש המחשבים קר המזג שהוא הציג כלפי חוץ מסתתר גבר רגשן שאהב שירים רומנטיים ישנים ובכה בסרטים עצובים, אם כי הקפיד להכחיש את הדבר ולתרץ את עיניו הלחות באלרגיה או בהצטננות.
שעשע אותי לגלות שהוא פרנקופיל ששונא צרפתים, אבל מעריץ את התרבות הצרפתית ומכור לשנסונים של ז'ק ברל ואדית פיאף. חשבתי שזה מצחיק ונוגע ללב ואהבתי אותו עוד יותר בגלל הסתירות באופיו והרגשנות שלו.
מעולם לא דברנו על רגשותינו בגלוי. המשפט הנדוש עד בחילה – אני אוהב אותך – אף פעם לא עלה על דל שפתינו, אבל ידעתי שהוא אוהב אותי כי הוא קרא לי מולי כשהיינו לבד במיטה, הקפיד לנשק אותי כל פעם שנפרדנו בבוקר ולחבק אותי כל פעם שחזרתי הביתה. הוא אהב לישון מחובק איתי והיה מתקשר אלי מידי פעם לעבודה ושולח לי במייל בדיחות שחשב שיצחיקו אותי.
מטבעי אני פחות רגשני ממנו ואני מקפיד על חזות גברית קשוחה, אבל אהבתי את התנהגותו, ולמרות שמעולם לא הודיתי בכך אהבתי לחוש את גופו צמוד לשלי בלילות. אהבתי להחזיק את ידו באפלת אולם הקולנוע, אהבתי לדאוג לו ולחוש את איך הוא דואג לי. היינו זוג מסור – השגחנו אחד על בריאותו של השני, שמרנו זה על זה שנאכל כראוי, שנעשה ספורט. היינו הולכים הרבה ברגל, ובסופי שבוע היינו מטיילים בכל פינות החמד בארץ. תכננו לטייל גם בחו"ל – רצינו לבקר יחד בוונציה, בפראג ובפאריס, וחלמנו יחד על סיור בחוף התכלת בצרפת.
גם היחסים עם בני משפחתנו השתפרו עם הזמן. בני התחיל לצאת ברצינות עם בחורה נחמדה שהשפיעה עליו לטובה ויחסו לבנצי הפך להיות פחות רשמי ויותר נעים.
אחותו של בנצי התחילה להיפגש עם גבר שנראה רציני והגון והפסיקה לנהל עם בנצי שיחות ארוכות ומתישות על חייה. אפילו אחיו שאל אותו בביקור האחרון אצלנו מה שלומו וחייך אליו בטבעיות, ולפני שהלך לחץ את ידי כשהוא מביט בעיני – דבר שהצליח להימנע ממנו בפעמים הקודמות. הרגשנו שיש לנו עתיד יחד והיינו מאושרים בדרכנו הצנועה וחסרת הדראמות, ואז הגיע טלפון מצרפת והכל התהפך שוב לרעה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il