דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
04/05/2011
כאשר הגיע תורן לשירותים נילי כבר ידעה על רונית את כל הפדיחות בחייה מגיל 3 ועד היום. היא הייתה מאוהבת ומוקסמת, היא רצתה שרונית תספר עוד ועוד על עצמה, מבחינתה המסיבה נעלמה, התור לא היה קיים, רק קולה ומבטה החם של רונית.
"את באה?" קטעה רונית את חוט מחשבותיה, 'לאן?' חשבה נילי ואז ראתה את תא דלת השירותים פתוח.
"כן, בטח." נילי ורונית נכנסו לתא הקטן וליבה של נילי החל להלום בחוזקה, היא חשבה שרונית בטח שומעת את הלמות התופים שאיימו לפרוץ מתוכה, אבל רונית הייתה עסוקה בלהסיר את הוודקה מהסטרפלס של נילי, מגע ידיה על גופה ושדייה הלהיטו כל איבר ואיבר שידעה והכירה, היא חשבה שאם רונית תמשיך כך לספוג את האלכוהול, שהספיק כבר להתייבש על גופה, היא תגמור. היא תגמור בצרחה. היא תגמור כמו שלא גמרה מעולם. היא הרגישה שהיא חייבת אותה עכשיו, בתוכה.
"עכשיו לבר!" אמרה רונית לפתע, "אני חייבת וודקה רד בול, נראה לי שגם את." היא הסתכלה על נילי וחייכה, נילי הייתה קפואה במקומה, מפחדת שהתנועה הבאה, ולו הקלה ביותר, תגרום לה לגמור סופית, היא הרגישה שפנייה לוהטים. "יאללה בואי." היא משכה את נילי שוב, הפעם לכיוון הבר, מפלסת את דרכה בבטחה, עוקפת את כולם כאילו הייתה בג'ונגל סבוך ובידה מצ'טה. כאשר הגיעו לאזור הבר הבלגן חגג, אנשים קיפצו מכל עבר, שתויים ושמחים, הן בקושי הצליחו לראות את הברמן. הן נדחקו, נדחפו וטולטלו מצד לצד כאילו היו בלב ים, אך עדיין לא הגיעו ליעד המיוחל. נילי נתקעה מול מכתבה שפיזזה למולה בצעדי הורה ואז הבליח במוחה רעיון.
"סליחה, אפשר?" שאלה בקול רם, מנסה להתגבר על רעש המוסיקה.
"בטח אפשר! בשבילך הכול, מותק!" אמרה לה המכתבה, הוא התקרב אליה ונתן לה את העט שהייתה תלויה על כתפו, היא הריחה את אדי האלכוהול שנדפו ממנו והתאפקה שלא לדחוף אותו מעליה. הוא הגעיל אותה, היא שנאה שקראו לה 'מותק', אך הייתה שיכורה מהרעיון שלה והתעלמה מהבחור. היא המשיכה להתעלם ממנו גם כששאל אותה לשמה ואם בא לה לכתוב את מספר הטלפון שלה על החזה שלו ולבסוף נאלצה להדוף אותו ממנה כאשר ניסה לרקוד איתה "צדיק כתמר". היא הסתובבה לרונית, שנאבקה על מקומה עם חביתוש ותלשה לו בטעות את המפתח בעודה מנסה נואשות לקרוא לברמן.
"קחי." אמרה נילי והושיטה לה שטר של 20 ¤.
"מה? מה זה?" שאלה רונית מופתעת.
"פיצוי ותודה… תהני, אני חייבת ללכת." נילי התרחקה במהרה, לא שוהה לקריאותיה של רונית, היא הייתה באקסטזה כאילו זרמו בגופה 10,000 וואט. היא ראתה את ירון עומד מודאג ליד הרמקולים.
"איפה היית? חיפשתי אותך כל הערב."
"בוא. הולכים!" קבעה וגררה אותו בחוסר חשק.
"מה עכשיו? עד שהגעת? בואי לפחות נרקוד קצת."
"די מיציתי וגם כואב לי כבר הראש." אמרה נילי ואספה את תיקה מכתפו של ירון.
"טוב, אז לפחות נגיד שלום לכולם."
"אני מחכה לך באוטו!" פסקה נילי חד משמעית והתקדמה לעבר היציאה, ירון השתרך אחריה בכעס, אך לנילי לא היה אכפת. היא הייתה כולה מרוגשת ומשולהבת מהמפגש עם רונית ובעיקר מהשטר שתחבה לידה, מבחינה זה היה המבחן האחרון, המבחן שאולי עוד ישנה את כל חייה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il