דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
06/07/2011
"הלו, נילי? זו אני." נילי קפאה במקומה וחשה את הלמות ליבה, כל גופה נדרך ונמס בשנייה.
"רונית זו את?"
"כן. מה קורה? מצטערת שלא התקשרתי קודם פשוט היה כאן טירוף. איך את?" נילי הרגישה מטורפת משמחה אך גם מבולבלת.
"אני לא מבינה. חשבתי שאת לא רוצה שום קשר איתי."
"אני? על מה את מדברת?"
"אני מדברת על האסאמאס ששלחת לי בלילה."
"אבל לא הספקתי לשלוח לך אסאמאס או לטלפן. לילך נכנסה להתקפת קנאה וניפצה לי את הפלאפון, בגלל זה אני מתקשרת מטלפון ציבורי" נילי החלה לקפץ בסלון מרוב אושר ונתקלה בארון הקיר עם הבוהן.
"איי… שיט…"
"מה קרה? את כועסת עלי?" שאלה רונית בדאגה.
"לא מה פתאום! זו הבוהן. לא חשוב, שטויות! בואי אלי! אני חייבת לראות אותך."
"אני לא יכולה מתוקה, לילך בבית משתוללת מזעם. אני לא יודעת מה היא עוד מסוגלת לעשות. כנראה שזו היא ששלחה לך את ההודעה מהפלאפון שלי. אני חיייבת להרגיע אותה."
"אבל אני חייבת אותך! אני חייבת לגעת בך."
"גם אני. אני לא יודעת מה עשית לי… אני לא מפסיקה לחשוב עלייך."
נילי הרגישה כי הדמעות מציפות אותה "אני אוהבת אותך!" לחשה. "אני יודעת שזה מטורף ואנחנו בקושי מכירות אבל אני אוהבת אותך! תתחתני איתי?"
היא שמעה את רונית צוחקת מעבר לקו, "טוב, אני אנסה לקפוץ אלייך בערב."
"אני אחכה לך עירומה במיטה." השיבה נילי וליטפה את עצמה בהיסח הדעת.
"אז אולי אגיע מוקדם יותר…" השיבה רונית בקול צרוד וסקסי. נילי ניתקה את השיחה והחלה לבכות משמחה. היא לא האמינה שרונית רוצה אותה, שהיא חושבת עליה, שתגיע בערב. היא לא האמינה שלפני רגע סיפרה וחשפה עצמה בפני אמא שלה, היא לא האמינה שהחיים יכולים להיות טובים יותר. אבל הם היו טובים ואף יותר… בערב!
השעות הזדחלו להן בעצלתיים, נילי גמרה בליבה לסדר את הבית ולשטוף את כל הסערה שהתחוללה בקרבו טרם הגעתה של רונית, אך מצאה עצמה מבולבלת ומרחפת. כל פעם שהחלה להחזיר חפצים לארון מצאה עצמה נסחפת למחוזות אחרים. לפנטזיות שלה, ללילה שהיה, ללילה שיהיה, לרגעים בילדות, בגן, בביה"ס. היא נזכרה שתמיד הרגישה שונה, תמיד חשה לא בסדר עם עצמה, אשמה, כאילו ביצעה פשע נורא. רק לא היו לה המילים הנכונות לתאר את תחושותיה. בגיל ארבע תמיד העדיפה לשחק עם הבנות ברופאה וחולה ואף פעם לא הבינה מדוע הבנות מצחקקות ומתרגשות כאשר הבנים הורידו מכנסיים, אותה זה הגעיל! היא אהבה לשחק עם שני, חברתה הטובה ולהתלטף איתה שעות, לסרק את שיערה, להתרחץ איתה באמבטיה ולשחק איתה "משחקים של מבוגרים". לפחות ככה שני קראה לרגעים האינטימיים בהן היו בודקות אחת את השנייה. כאשר שני גדלה והעדיפה לשחק עם אודי "משחקי מבוגרים", נילי התפוצצה מכעס ומקנאה, אך לא ידעה מדוע. היא לא הבינה ממרום גילה הצעיר מה מספר לה ליבה. בביה"ס המצב החמיר. היא הפכה ל"טום בוי" לתפארת והייתה מתרוצצת שעות בחצר ביה"ס יחפה, מקפצת מעץ לעץ, משחקת עם כל הבנים כדורגל, כדורסל, מחניים. יום אחד במהלך משחק מותח של כדורגל בחצר הם לא שעו לצלצול סיום ההפסקה, רק לאחר 10 דקות קלטו שהחצר התרוקנה וכולם רצו יחדיו לכיתה סמוקי פנים, מלוכלכים בכתמי אדמה ובחולצות מזיעות. המורה הייתה מזועזעת מהמשלחת שהתדפקה על דלת כיתתה ושאלה, מה זה? כולכם לא שמעתם את הצלצול? נילי השפילה מבט ולאחר רגע שמעה קול צחקוק שתי בנות מקצה הכיתה, האחת אמרה לשנייה: "כל הבנים יהיו בעונש!" והשנייה השיבה לה: "כל הבנים ונילי כמובן", היא לא יודעת למה, אך הרגע הזה נחרט לנצח בגופה. הוא נחרט עמוק כל כך כמו פצע שלעולם לא יגליד, היא הרגישה מושפלת, נבוכה, מלוכלכת ושונה. היא הרגישה שמשהו לא בסדר איתה. החיבור המלגלג הזה של "נילי כמובן" לבנים שם אותה בקטגוריה אחרת, היא שונה. היא לא כמו כל הבנות שמשחקות קלאס וגומי ומעודדות את הבנים והיא גם לא הבנים. היא משהו אחר. למחרת, היא לא הגיעה לחצר ביה"ס, אלא נשארה ליד הכיתה והתבוננה בבנות. היא גמלה בליבה כי תעשה כל דבר כדי להיות כמו כולן! כמו הבנות. לקח לה יומיים ללמוד לשחק קלאס, גומי וחמש אבנים. היא הפכה תוך שבוע להיות טובה מכולן, בזכות זריזותה, עוצמתה וגמישותה. הבנות התקרבו אליה ורצו לשחק איתה, הן החלו להזמין אותה לביתן, אך היא מעולם לא הרגישה כמותן, שייכת אליהן או בסביבתה הטבעית. היא עדיין חשה בושה, לא שייכת, כזרה המתבוננת עליהן מבחוץ, היא לא חשה ילדה או נערה. היא חשה זרה בגופה, במחשבותיה ובכמיהותיה. ככל שהתבגרה הרגישה פחות ופחות בסדר עם עצמה, אומנם נטמעה לחלוטין בקרב מנהגיהן ולבושן, ואף זרקה את הטרנינג והסנדלים הנצחיות לטובת חצאיות, מכנסיים הדוקות וחולצות צמודות אך הרגישה שהיא צריכה לעמוד על המשמר. להיזהר לא לחשוף את עצמה. אלוהים אדירים חשבה בליבה, ילדה בת שתים עשרה וחצי חושבת שהיא צריכה להיזהר מעצמה ולא מבינה למה ועל מה. בגיל חמש עשרה, כאשר התאהבה לראשונה בדפנה החל הפחד לחלחל בעוצמה. היא הבינה שהיא הולכת לכיוון לא נודע ומוטב כי תתרחק משם. היא קלטה כי אם לא תעשה צעד דראסטי, היא תיפול לתוך תהום כל כך עמוקה וחשוכה, שרק המחשבה על כך שיתקה אותה ואז בפעם השנייה בחייה הבינה ששוב עליה להחליף צד במגרש. רק שהפעם היא צריכה לחזור ולשחק עם הבנים, ולא כדורגל. במיומנות של שחקנית עברה בקלילות למשחקי טיזר עם הבנים, יופיה, גובה, שנינותה, קלילותה שוב היו לעזר עבורה. הבנים החלו לחזר ולהתדפק על סף דלתה, אך נילי הרגישה כי זה לא מספיק, היא צריכה משהו גדול מזה, היא חייבת להוכיח לכולם שהיא יותר. שלא יכונן בליבו של אף אחד ולו צל של ספק לגבי מי היא ולמה היא מסוגלת. הטרף היה קל, המורה לספורט! הוא היה צעיר, חתיך, הבנות כולן דיברו עליו בהפסקות והוא מיד הביע בה התעניינות יתר. נילי קפצה מיד על המציאה והחלה ברומן סוער עם גבר בן עשרים ושש ולה עוד לא מלאו שש עשרה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il