אני כולם

בישראל של 2025, אני עדיין אהיה כאן. לא בטוח אם יראו אותי, אבל אני עדיין אהיה כאן. במרכזי הקניות, ברחובות הערים, בקופת החולים. בקולנוע, בבתי המלון. ממש לידכם ברחוב. אפילו לא תשימו לב אליי; אני מבטיחה שלא. אני חלק מכם עכשיו. אני אלבש שחור, אסתתר. כבר לא אהיה חריגה וייחודית. אלך בדממה בין בתי העסק, צמוד לכבישים. אלו שכן יבחינו בי יסתכלו עליי בהרמת גבה, אך ימשיכו ללכת. יתעלמו. הרי לא רואים עליי שאני דבר שצריך לגנות. אני כולם. אני לא מסומנת, אבל כולם מודעים לקיומי. נאבקתי במשך שנים למצוא את המקום שלי בחברה הישראלית. נכון, תמיד היו כאלו שתמכו בקיומי- רק מיעוט שקם על רגליו והשמיע זעקה, אך זה לא הספיק. היו אלו שכל כך פחדו ממני- אני מערערת את הסדר הקיים, פוגעת בערכי החברה. איום לחברה הישראלית. במדינה דמוקרטית ויהודית, אין לי מקום פה- למרות שהייתי קיימת אלפי שנים, באלפי גלגולים. בכל פינה בעולם. גם כאן. אבל עכשיו יש לי מקום. אני כולכם, אני חלק מכם- אני המילים בפיכם. אני נכנסת למסעדות, בתי מלון. אני יושבת בקדמת האוטובוס. אני עומדת בכניסה למרכוליות. אני אב, אני רופא, אני רב, אני ראש הממשלה. אני הכוח. אתם לא רואים אותי, אבל אני הכוח. אני בכל מקום, אני איום, לא אמור להיות לי מקום- אבל יש לי יותר ממה שהיה לי אי פעם. אני מערערת את הסדר הקיים, פוגעת בערכי החברה- ויותר מהכל, אני איום לחברה הישראלית. אני אגיד לכם איך לחיות, את מי לאהוב. את מי להכניס לביתכם. אני אפליה. ובישראל של 2025, אני עדיין אהיה כאן. אני פה. אני כולם.